זכיתי להכיר בת אדם מקסימה, אינטיליגנטית וחמודה. והכל במידה.
כאילו נעשתה ממרקחת מיוחדת. מין אלתור מוצלח וחד-פעמי של הזקן
במלאכים בליל ירח מלא ויום. כאשר נדדה שנתו והסתכסכו חלומותיו
בשל מחושי בטנו מאכילת יתר של צמר גפן ממותק, הקרוי בפי יושבי
הארץ עננים. זמן רב לאחר כיבוי האורות ובתנאי ראות קשים. נכנס
הקשיש לתוך מעבדתו המאובקת באבק הכוכבים, והחל לאבק אותה
בנוצות עוף החול הנצחי.
מקצה החדר ראה את תמיסות היצירה הצבעוניות והנדירות שנחו בדד
מכיון שלא נעשה בהן שימוש מאז ימי צעירותם של ראשוני המלאכים
אשר הספיקו לצאת לגימלאות לפני תריסר שנות אור. הזקן, שהיה
צעיר דיו מלצאת לפרישה, לא עמדה לו סבלנותו, חמד לצון, והחל
לשפוך מתכולת הבקבוקים באופן אקראי ולערבב עד ששמע את צעדיו של
תורן הלילה במשכנות המלאכים. קצב הצעדים הלך וגבר. וקשישנו,
שהחל להילחץ ניגש אל הפינה כאשר הבקבוק בידו והחל לעשות קולות
של שקט. תורן הלילה התקרב אל הדלת, הציץ מבעד לחלון הבדולח
השבור למחצה מחגיגות מסיבת הירח המלא בליל אמש, והמשיך בסיורו.

קשישנו הבין שהסכנה עברה וחייך מתוך אושר. באותו הרגע החליטה
בטנו לבגוד בו והענישה אותו על הזלילה חסרת המעצורים של אחר
הצהריים. התורן שמע את הבטן הסוררת ודחף את הדלת על מנת
להיכנס. קשישנו הבין שאבוד לו ושלף קלחת מן הארון ושפך לתוכה
את תכולת הבקבוק.
"מי אתה?" שאל תורן הלילה.
והזקן השיב בקול "אני אני".
"מה מעשיך?"
"אני רוקח, וכי מה חשבת?"
"ובכן, תן לי את מרקחתך, והתייצב מחר בפני רב-המלאכים"
"אינני תורן, אך אואיל להגיע" אמר קשישנו.
"בדיוק כך" אמר התורן, הלך לעבר חדר "המוכנים לשיגור" והניח את
הקלחת עם יתר הקלחות לשיגור.
באותו היום נולדה הילדה (התינוקת...) המקסימה בתבל.
המלאכים, שלא הבינו את הפלא, מיהרו אל הקלחת המדוברת והבינו
שהכילה מנה אחת בלבד.
מאותו היום עובדים מלאכי השמים (שעות נוספות ובתשלום חלקי
בלבד) בניסיון לשחזר את הפלא. אין-ספור נסיונות, באין-ספור בתי
חולים בכל חלקי הארץ, מן הים ועד הים.
אליי היא התוודעה במקרה.