לא היה צל של ספק,
הכל אבד לי מזמן.
זיכרון צורם ומשתק,
נשא אותי הרחק מכאן.

זוג משקפיים עגולים ומעט קרחים
יצאו להם מן השורה
ואיזו מהלומה הם הרוויחו בסטייה
כזו שגם תשאיר צלקת.

אך הכדור הוא מתגלגל,הכל חולף בו ודועך.
המשקף נקבר לו בחצר,
ובקבר הסמוך נמה הילדה שבי
ובקרוב אותם קברים יהיו לדשן.

העמדות פנים היו לטביעתי
כל זכר או סימן לשהייה טבע איתי
ולפי השמיים התחלפו תביעותיי
ואיתן גם צבעי זהו טבע חיי.

במבנה מנוכר העוטה אפורים
נפער הגלד, איתו הצער.
תיבת פנדורה נפתחה,
השתחררה לה החיה
והיא דוהרת מיללת אל הסהר.

אותה ילדה, אותו משקף
העלו בי הנשכח
כך התפרץ לו רעש מאדמת הקבר.

ובשרי מעיק עלי, דמי שוצף בעורקי-
מנוחה לא הייתה לי מאז.

וכמה כעס בתוכי על המפלצת שאני
על אותה חיה רוצחת.
כי במו ידי מחיתי את אותה הנערה
שמי יודע אולי הייתה מוצלחת?

כמה חלל וסתמיות בעייני
לב מדברי וצחיח.
הניסיונות הרבים לפסל את פני
וססמאות נדושות , "כי נצליח".