פתטיות
והיו לי כ"כ הרבה מילים לומר והן אינן עוד. נעלמו והאלימו אותי
אל מול שטף רגשות  כמי שלא יכול לנשום כשרוח חזקה מטיחה
בפניו.
יש שאלות שקשה לענות עליהן בו ברגע, כי יש יותר מידיי תשובות.
אבל עוד בטרם הספקתי לנשום את נשימת ההרהור הראשונה יכולה
להשיב על איזה רגע הייתי רוצה למתוח כך שיגע בכל רגעי חיי.
מורכבים הדברים שבאים מהלב, עד כדיי פשטות. או אולי פשוטים הם
עד כדיי מורכבות.
ואני מותחת את הרגע מכל קצותיו, מתעטפת בו ומנסה להגיע איתו
רחוק ככל האפשר.  מצרפת פיסות זיכרון  לכדיי תחושת חזה עולה
ויורד בסיפוק, או טעם חדש שהוא לא של שום דבר אחר. לא את הכול
אפשר לחבר.
ואני נאחזת בחבלי ההיגיון המשתלשלים ממרפסת חירום רעועה בנבכי
תודעתי ומנסה נואשות לבנות מהם מובייל של שפיות, והחרוזים
נושרים ומתפזרים והופכים לדמעות שמתגלגלות ומתנפצות על הרצפה
כמו חלומות
אני מנסה לאסוף לפחות את חלקם והלב מתכווץ ולא מוכן עוד להכיל,
מנסה לדחוס בכל הכוח כדיי שמשהו ייכנס ויישאר בפנים, אבל כל
חתיכה דוחקת את האחרות עד שכולן מתפקעות החוצה כאילו לא יכולות
להתקיים יחדיו והחלל נותר ריק. רק הצלקות הן עדות למאבק.  


התפכחות
לפעמים אני מרגישה שהעיסוקים היומיומיים וכל המחשבות הקטנות
שמתרוצצות בנמלוליות חרוצה בתוך הראש שלי הם כ"כ שוליים
ופתטיים,
ארעיים אפילו. כאלה שעל פני חיים שלמים לא מהווים אפילו פסיק
אחד בתוך סיפור .עוברים ונגמרים ונשכחים. איך הם מהווים את
הקיום שלי.
אני שוכבת במיטה פקוחת עיניים בוהה בחלל השחור שהעיניים
עיוורות החושך שלי לעולם לא מתרגלות אליו, ואני תוהה אם יש עוד
משהו בעולם הזה שאפשר לא להתרגל אליו, מלבד אור. דווקא אור..
ואני מסתובבת ומתהפכת וכל המקום הזה, החלל העוטף והחונק הזה רק
מזכיר לי כמה אני לבד וכמה אני לא יודעת איך להיות, בעת ובעונה
אחת, והעונה הזאת היא בד"כ חורף. והדמעות זולגות כמו טיפות של
יורה, שיורה חיצים דוקרניים של תקוות קטנות ופחדים גדולים.
ואני מרגישה את הכול גואה וגואה ואני חייבת להקיא את זה החוצה,
כמו סכר שנפרץ ומשפריץ מתוכו זרם דימויים קלישאתיים כמו סכר
שנפרץ...
האצבעות מקלידות מעצמן, ולא נותנות לראש לעצור אותן מלומר את
האמת. אולי זאת הסיבה שאני כותבת, בעצם. אולי כי  קשה מידיי
לומר את האמת אבל יותר קל לכתוב אותה. להגיד בלי להגיד. כמו
לקלל בשפה זרה. כשאני שומעת את עצמי מדברת זה מרגיש שהמילים
יוצאות מתוכי וזה כמו להתפשט לאור של פלורוסנט צבאי, חשוף עד
סנוור מכאיב. מה שנכתב הוא ממני והלאה, ואני  יכולה לברוח,
להתחבא. מעצמי.

ניוון
העיניים כמו קוראות תיגר על המחשבות- מנסות להיעצם, הגוף רוצה
להרפות אבל הראש לא מאפשר.
העייפות גורמת להכול להיראות כ"כ רך ושקט. אני מרגישה את הזעם
של הציפורים של חמש בבוקר עובר דרך החלון (החלום?), כמו נישא
אליי כדיי להתריס על ההתעלמות שלי מהן, על זה שלא אכפת לי.
העפעפיים שוקלים טון וכבר כואב להחזיק . אני רואה לעצמי את
הריסים.הצבעים של העולם השתנו ויובש של אדישות מגרד לי מסביב
ללבן של העיניים.
זה נכון שהכול יותר דרמטי בלילה. הדרמה ניזונה משעות שינה
חיוניות.
מזל שהלילה נגמר כבר, אולי עכשיו אצליח להירדם.