אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. הזיכרון הזה כ"כ
חי אצלי בראש, שאני מזועזעת מעצם המחשבה שעברו 12 שנה מאז.
איזו המצאה מרושעת היא זמן.
מדוע  לברוא רעיון שישכיח  אהבות, שיזקין לבבות ושיביא קץ
בסופו של דבר, לחיים?

בביה"ס היסודי הייתי כעכברון מבוהל. היו לי תהיות  עצובות
מידיי על החיים ומודעות עצמית שהופיעה טרם זמנה. הובכתי מהכול
ופיללתי ליכולת היעלמות.
איך שדברים משתנים. כלפיי חוץ, לפחות.
את היית בדיוק ההיפך ממני, בדיוק מה שרציתי להיות.

אני נאבקת בקושי בזמן שעובר, מסרבת להשלים, ולו רק כדיי לא
לשכוח.
ואולי בעצם,  (מנסה לנחם את עצמי ניחומים נואשים) זה מה שתמיד
רצית להיות, האהבה הגדולה שלך, המילים.

בהפסקות הגעתי תמיד לספריה. ברוב קלישאתיות לא מודעת "ברחתי
לספרים", אבל אז עוד בכל ללא ידעתי שאני אוהבת לקרוא, הלכתי
לשם כדיי להיות לבד. הספרייה הייתה תמיד ריקה ואהבתי את השקט
העמום. כדיי לא למשוך תשומת לב מיותרת נצמדתי כל פעם לספר
אקראי, מתוך המחשבה התמימה מידיי שילדה בכיתה ב' שיושבת וקוראת
בספרייה זה מראה שגרתי.

עד היום אני בורחת לספרים, לכתיבה. מעדיפה לקרוא את מה שקשה
לי לשמוע, ולכתוב את מה שקשה לי לומר.

באחד הימים הספרייה שלי חוללה בהתקהלות רועשת.
התקרבתי מעט וראיתי אותך יושבת לשולחן קריאה עגול, ומנגנת את
השיר הנושא של "טיטאניק" על אורגנית.
עם פסקול של סרט שלא הבנו ואורגנית ישנה שנשמעה כמו רצף צלילי
שגיאה של מחשב, כבשת את כל משחקי הכדורגל למיניהם שהתאספו סביב
וביקשו שתלמדי אותם גם.
ואותי, אבל אני רק עמדתי  שם, וקיוויתי שמתישהו, כשאגדל, אהיה
קצת כמוך.

המשכתי לצפות בך מרחוק וזקפתי אוזן בכל פעם שהיה אזכור לשמך.
את היית חברותית ומקסימה, וכל הילדים הקטנים ממך תלו בך עיניים
מעריצות. כשהייתי נתקלת בך מקרוב, היית מחייכת אליי את החיוך
המאופק שלך, שכמה שנים אחרי  כתבו עליו בעיתון  שהוא "מבויש"
ו"טומן בחובו עצב רב".

בחטיבה נהיינו חברות. התקרבנו דרך חברה משותפת. את אהבת אותה
נורא, בצורה שקצת לא הבנתי, ושאולי אפילו קינאתי בה- מין מעטה
מטעה של רומנטיות ואמיניות משולבות בסימביוטיות מושלמת. אף פעם
לא ידעתי מה הן הנטיות המיניות שלך, וגם לא היה בכך צורך. לא
אהבת "בנים" או "בנות". אהבת אנשים.  אהבת מילים. אהבת אותי.


הרבה לא ידעתי עלייך. אולי (וכנראה) מעט משחשבתי, אבל כ"כ
רציתי בשבילך שתשמחי. התבוננתי בך מרחוק, בוחנת בלב כבד את שפת
הגוף שלך שהזכירה לי את שלי בכיתה ב', זו המבוישת, המודעת
מידיי, המנסה להסתתר מאחורי שיער לא נגמר ומכנסיים רחבים,  
וכ"כ רציתי לקחת את זה ממך. את הדבר הלא ברור הזה שבסוף לקח את
התם שבך.

מתישהו הזמנתי אותך אליי, אחרי בי"ס. בד"כ התחושה שמישהו יהיה
אצלי, ואני לא אוכל להגיד לו ללכת אם פתאום ארגיש לא בנוח,
נראתה לי בלתי נסבלת.
איתך זה היה אחרת, את נתת קונטרה לחוסר הנוחות שלי. ידעתי שאת
רואה הכול ובכל זאת נשארת.
כמה שבועות אח"כ, הטלפון שלי צלצל ובעברו השני של הקו המילים
נבלעו בבכי קרוע ונשימות קטועות. כך נודע לי שבזמן שאני חגגתי
את היום הראשון בחיי, את כיבית את האור בשלך, וסגרת את הדלת,
לתמיד. אותה תחושת צמרמורת שהרגשתי אז, מלווה אותי בכל פעם
שאני נזכרת בשיחת הטלפון הזאת, כמו צלקת טרייה על הלב. כנראה
שבסופו של דבר יש דברים שגם הזמן לא יכול לשכך.אז חיפשתי
באובססיביות אחר כל הדמויות מהחיים שלך, (שאפשר היה בקלות
לחשוב שבדית אותן כמו את הדמויות העצובות בסיפורים שכתבת) מתוך
הרצון להיאחז בכל פיסת מידע. קשה לקבל את מה שאי אפשר להבין
אבל תמיד כשצריך לשמוע, כולם דווקא שותקים. גיליתי רק שהם
יודעים בדיוק את מה שאני יודעת- כלום.
כעסתי על יצרני האופטלגין, והאקמול, כעסתי על הרופאים, על
ההורים שלך, על המורים, על מי שהחליט לתלות את כל הדברים שכתבת
בכניסה לבי"ס, כעסתי על הכתב מהעיתון שאמר שהיית מקובלת
ומצטיינת וכמה לא צפוי, כעסתי גם עלייך, ועל כל מי שראה, וידע,
וקרא, והרגיש, והרשה לעצמו בקלות ראש בלתי נסבלת לתת לזמן
לעבור, במחשבה הנוחה מידיי, שהכול בסדר.

כעסתי בעיקר על עצמי. כ"כ כעסתי שהבטחתי להחיות אותך קצת כל
פעם שאוכל, אז שיניתי את האות ע' שלי לאיך שאת היית כותבת,
בדפוס, ובלי צ'ופצ'יק. זה הפך את הכתב שלי לעוד פחות מובן מאשר
קודם, אבל לי לא אכפת, כל עוד את חיה במילים שלי.