יום אחד אתה מתעורר בבוקר והוא שם.
אתה אפילו לא מודע לקיומו למרות שהוא עליך, נאחז בך בכפותיו
הקטנות, הרכות.
אתה מרגיש מעט כבד מדי אבל אתה חושב לעצמך שזה כלום, שזה תחושה
זמנית והנה היא עוברת, הרי זו לא פעם ראשונה שישנת לא נכון,
שנתפס לך הצוואר או איזה שריר סורר בגב.
כשאתה אוכל הוא אוכל איתך, כשאתה מדבר הוא מקשיב ולומד, כשאתה
במצב רוח טוב הוא כמעט ולא מורגש.
גם כשאתה כבר מודע לקיומו הוא נשאר שקט, רגוע כזה, סך הכול
נחמד הקופיף הזה אתה חושב לעצמך.
ואתה חי ולומד להכיר אותו והוא לומד להכיר אותך, אתה כבר לא
ישן על הגב, שלא תמעך אותו בטעות.
כשאתה מזיין הוא נותן לך טפיחות קטנות על האגו ולוחש לך בשקט
שאתה מלך ואין כמוך בעולם, אחר כך כשהמזדמנת כבר לא בסביבה הוא
אפילו צורח לך באוזן, אתה תותח, אתה.
ורק כשאתה שקט מאוד ועסוק בעצמך הוא פתאום לוחש לך: תגיד לי,
מה יהיה? ואתה עונה לו כמו שאתה עונה לכולם, יהיה טוב, וישר
מתקן כהרגלך, כבר טוב, יהיה מצוין, הוא מחייך אליך חיוך ציני
ולוחש עזוב אותך, עלי אתה לא יכול לעבוד, אני מכיר אותך טוב
מדי, ואתה נאנח בשקט.
ופעם אחת כבר אזרת אומץ ואמרת לו: תגיד, אם אתה מכיר אותי כל
כך טוב, אז מה יהיה? והחצוף הזה ענה לך בלי להתבלבל, אני? אני
רק קוף מה אני מבין בבני אדם.
ניסית לכעוס עליו ולהגיד לו שילך לעזאזל, והוא בשקט אופייני
ענה לך: נראה לך שאני אוהב להיות תלוי פה? על הגב שלך? כשאתה
אפילו לא מסוגל להסתכל לי בעיניים? אז שאלת אותו איך אתה והוא
נשארים חברים אבל מרחוק.
הוא ענה לך כמעט בלחישה, עד שאתה לא תשחרר אותי אני לא הולך,
אז אמרת לו שאתה משחרר אותו ובאמת התכוונת לכך, או לפחות ככה
חשבת, אבל הוא מצידו רק אמר שביום שתשחרר אותו באמת הוא ילך.

יום אחד קמת בבוקר והוא נעלם, הרגשת קל יותר ולא הבנת מה פשר
התחושה המשונה הזו, אפילו חיפשת אותו, בחדר, בסלון אפילו
במכונת הכביסה חיפשת, אבל הוא לא היה שם, הוא נעלם.

כמה ימים אחר כך, ברחוב, ראית אותו, מביט עליך מבעד לכתפו של
מישהו זר, הוא חייך אליך, נפנף בידו וצעק, אני כבר לא הקוף
שלך,
עכשיו אני הקוף של מישהו אחר.