החלום התפוגג, חיי במציאות.
אני לומד ללכת,
לפעמים כל כך קשה להסתדר בלעדייך
לא יודע אם בצדק, כואב בי העבר.


שוכב ברוח הקלילה, דימיון החום מכאיב
יש לי את עצמי, לא אותך.
חיוך עולה עם הזכרון שמרטיב בזוית,
אין חרטה. אני מנחם את ליבי שכמעט החלים.


לחיות בהווה, לשאוב אהבה מעצמך,
לא לראות את חיסרון של הלבד.
הכאב מחשל, ייסורים הם האמת.
להאמין בזה, תאמין בשינוי להתחלה


שוקע בשירים, כל שיר מדליק זיכרון,
זיכרונות מתוקים כענבים המאבדים יופיים לצימוקים .
ההערכה שואגת בי.
הרצון בכוחו פורץ ושוצף, לא אשבר.

לא אשבר.