זה היה לפני כמה שנים, בערך בכיתה ה' או משהו באזור (היום אני
ב-יא'). יצאתי עם שתי חברות שלי לעשות פיקניק בפארק שליד הבית
שלי. ארזנו כמה במבות ועוד כל מיני ממתקים ושמיכה בתוך תיק
קטן. כשהגענו לפארק פרשנו את השמיכה על הדשא, ואז ראינו מישהו
מתקרב מאחורי, בערך בגיל שלי היום, אבל לא ייחסנו לזה יותר מדי
חשיבות. כשהוא הגיע עד אלי הוא סובב לי את הראש ונישק אותי.
הדפתי אותו וברחנו משם. עד היום אני זוכרת את הריח המתוק משהו
של אותו אדם, את מה שלבש - מכנסיים אפורות עם פסים שחורים
וחולצה שחורה. את הפנים שלו לא ממש ראיתי אז אותם אני לא
זוכרת, אבל אני זוכרת את מגע ידיו על עור פני, ואת מגע שפתיו
על שפתי. זה היה כל כך מפחיד. אני כל כך מפחדת מאז להתקרב יותר
מדי לבנים. הקרבה מפחידה אותי.


האמת היא שזאת הפעם שאני זוכרת הכי בבירור - את כל השאר אני
מדחיקה (כן, יש דבר כזה באמת!). היו כל כך הרבה פעמים דומות
שקרו לי, ואף פעם אני לא מבינה איך זה קורה דווקא לי... אני
ממש לא "מבקשת" את זה... היו כל כך הרבה פעמים אבל זוהי הפעם
הראשונה שזה קרה, נקודת המפנה בחיי.


אני יודעת שזה לא נשמע כל כך גרוע, אבל כמו שכבר אמרתי - זאת
לא הייתה הפעם היחידה, ואני פשוט לא מבינה איך דברים כאלו
קורים. לאנשים אין לב? אין להם אחיות קטנות, בנות שהם מפחדים
שזה בדיוק מה שיקרה להן? זה אולי נראה לאנשים לא כל כך נורא,
אבל אין לאנשים מושג מה זה יכול לעשות לבת אדם - ילדה, בחורה,
אישה. זה כן נורא. נכון שיש מקרים גרועים באמת, אבל דבר כזה,
יומיומי ופשוט, עושה טראומות לכל החיים.


היום אני שואלת את חברה שלי איך היא יכולה להתנשק עם החבר שלה,
איך היא לא מפחדת, כי אני מפחדת - לא מהחבר שלי - אותו אני
אוהבת בכל לבי וסומכת עליו שלא יעשה לי רע, אבל אני מפחדת
להגיע לזה, לקרבה הזאת של הגוף שלי ושל מישהו אחר. ואני כן
מוכנה לזה, אבל... זה קשה... אני בת 17 שעוד לא התנשקה. ואני
לא יודעת מתי זה יקרה.


                             

היום אני בת 21. את הכתוב מעלה פרסמתי פעם באיזשהו בלוג. מה
השתנה מאז?
כלום.