זה היה יום שבת באמצע האביב, שמש חמימה ורוח קלילה ליוו את יום
הולדתי ה-24, ציפורים צייצו, אנשים חייכו והדר נהרגה. בבוקר
פילסתי דרכי בבית בין זרים מעופפים של בלונים ובלילה הזלתי
דמעותיי על הסדין הלבן. ממש ככה זה היה, בלי שום סימן או
התרעה. אלפי מכוניות נסעו בכביש הראשי, אבל הייתה זו רק אחת
שנכנסה לצומת כשהנהג השיכור נסע באדום. מי בכלל שותה בשבת
אחה"צ?

בדרך לפיקניק ההפתעה שלי עברנו ליד הצומת וראינו את המכונית
מרוסקת, כה מרוסקת הייתה שיתכן ואפילו יצרן המכונית לא היה
מזהה אותה, כמעט ולא נותר זכר לגודלה או לצבעה המקורי. מישהו
ברכב שיחרר כמה מילים כמו "קשוח", או "ואו" ומישהו אחר אמר שאי
אפשר לשרוד תאונה כזאת. דקה של חרדה והמשכנו הלאה, מחר נקרא
בעיתון ונגיד "ראינו".

בדיוק כשסיימנו לפרוס הכל על הדשא צלצל לי הטלפון, עניתי בלי
להסתכל מי זה. מרוב זעזוע אפילו לא ניסיתי לזהות. "הדר בבית
חולים, בואי מהר". לא שאלתי שאלות, לא "איך" ולא "למה", אולי
לא באמת רציתי לדעת.
בדרך לבית החולים ביקשתי מאבי לנסוע מהר, הבטחתי שאשלם את הדוח
שאולי יקבל, אבל ברגע שעברנו בצומת צרחתי לו שיעצור. הוא בלם
בפתאומיות, כולם עפו קדימה ואני פתחתי את הדלת של האוטו
והתחלתי לרוץ, כולם התחילו לרוץ אחרי בצעקות אבל כבר לא שמעתי
כלום. 2 מטר לצד המכונית, על הכביש שכבה בובה צהובה של ג'ירפה.
הבובה שהבאתי להדר כשעברה טסט ומאז הייתה תלויה לה על המראה
באוטו. עד כשכולם השיגו אותי בריצה מן האוטו כבר הייתי שרועה
על הכביש במבט קפוא. לא הייתי צריכה להגיע לבית החולים בשביל
לדעת מה קרה.

בשבעה הייתי כל יום, אבל רק אחרי 4 ימים היה לי אומץ להיכנס
לחדר של הדר. עשרות פעמים הייתי שם, מכל פינה בחדר יש לי ערמה
של חוויות, אבל הפעם היה משהו חשוך וקר בחדר, מין שקט נצחי
שכזה. הכל היה מסודר וחסר שימוש והקירות נראו אפורים מתמיד.
בפינת החדר הבחנתי במראה שהייתה שעונה על הקיר ועליה מעטפה
שנשאה את שמי, כמה שניות מאוחר יותר השכלתי להבין שאני עומדת
מול מתנת היומולדת שמעולם לא זכיתי לקבל. המראה הייתה צבועה
בורוד פוקסיה, צבע שהדר תמיד ניסתה ללמד אותי לאהוב וכיתוב
שחור עיטר את חלקה התחתון של המראה - "את לא כמו כולם, הכי
מיוחדת".
הרגיש כמו נצח הזמן שעמדתי שם, בוהה במראה, אחרי זמן מה התחלתי
לבכות, ואז נרגעתי, ושוב בכיתי ונרגעתי. אני חושבת שהיה שלב
שאפילו צחקתי ורק אחרי כל זה תלשתי את המעטפה שחוברה למראה
ודחפתי את המראה מאחורי הארון. התבוננתי בה מספיק בשביל לא
להתבונן בה יותר בחיי.

                                       

זה היה ביום חמישי בערב, בשנה האחרונה של התואר השני, כשיואב
הפתיע אותי בארוחה רומנטית לאור נרות. אני שאלתי "לכבוד מה"
והוא אמר שלא כל יום יש יומולדת. אחר כך הכניס דיסק למערכת
והכריז שהדיסק הזה בשבילי. "אני מקדיש לך כל שיר" הוא אמר
וחייך כשברקע התחיל להתנגן "את לא כמו כולם" של משינה. אחרי
כמה דקות הוא הניח את היד שלו על הירך שלי ושאל אם הכל בסדר
ואני רק הסתכלתי עליו ואמרתי בשקט "כן. אני פשוט לא כל כך
אוהבת ימי הולדת".


                                         

11.9.11