כבר הרבה זמן רוצה לפגוש אותך לשיחה אמיתית.
לא זוכרת היכן התחיל הרומן שלנו. אולי במילה "אמא", אולי
אי-אז בגן כשתהיתי למה פלוטו הוא גם מקיבוץ וגם מגידו. ואולי
עוד הרבה קודם, באחד מששה ימים בו נבראה השפה.
מה יש בך שאין לאף אחד אחר? יש לך אל"ף אלופה ובי"ת שהיא בית.
יש לך עי"ן ופ"ה והרבה ו"וים ודל"תות. לפעמים את יו"ד, לפעמים
את סמ"ך ולפעמים את למ"ד. ואני משחקת בך, מצרפת ת"ו לת"ו.
מביטה מעבר לכתפי, עברנו יחד דרך ארוכה, דרך סקרנית ושחצנית.
תמיד חשבתי שאני יודעת אותך, אבל מעולם לא ידעתי די. בתחילה
כבשתי אות אחר אות, את הכתב העגול, את הביטויים והפתגמים.
כובשת בעוד צעד את ה"תחפיף" ואת ה"תקליף" ומחפשת נואשות חלופה
ל"דה-ז'ה-וו".
את מלווה אותי בכל יום, בשעות קשות ובשמחה העולה על גדותיה.
בייאוש ובבלבול, בחדוה ובסיפוק.
הבטחתי לעצמי למלא בך מאה דפים בטרם אמות. מאה דפים רצופים
ונוגעים. מאה דפים חלקים. הבטחתי לעצמי לספור דף אחר דף.
הבטחתי לעצמי למצות את מה שיש לי לומר בטרם אמות. את היית לי
חיים. בתום מאה הדפים לא אמות.
לפעמים ניצלתי אותך בציניות. הצלפתי בלשוני, בעטי. השתמשתי
במילים שאינן מובנות, בכוונה. פיתלתי משמעויות. אחזתי בעט
כבנשק. אחטא ואשוב, אחטא ואשוב. את נשק יום הדין שלי.
אינני בררנית, אני שמחה לפגוש אותך בכל מקום, ואיני יכולה
להמנע מלחייך אליך מעל דפי הספרים, מעל מודעות הפרסומת, מעל
גליונות עיתונים, מעל הוראות השימוש על השמפו.
אני מבקשת את סליחתך על הבגידות הקטנות והגדולות, האקראיות
והמתמשכות. על השימוש בפרוצדורה במקום בהליך. בשמפו במקום
בתחפיף. אני לא מתביישת בך. אלו רק היד והלשון שעוד מושכות
הרגלים ישנים.
כל פתיחה של דף שמחה לפגוש בך שוב, להשתמש בך שוב. שמחה על
השפע שעומד לרשותי, על החומר האיכותי שאני עומדת לעבד, בלתי
מתכלה, בלתי ניתן למחזור, ראוי לשימוש בכל עת. מעולם לא פג
תוקפו.
סוקרת את כל היצירות שכתבתי עד היום, טובות כבינוניות, קריאות
כמוסתרות, מבישות כאיומות. מנסה לחלק ביני ובינך. מה שלי, מה
שלך. מה יש בהן מלבד מילים ומשמעותן. כמה יש בהן ממני.
בהעדרך, נשאר חוט דק של רגש, חוט דק עד-מאוד. לא נתפס, לא
קריא. לא נהיר לאדם מן החוץ, מבלבל לאדם מן הפנים.
רוצה לפגוש אותך פנים מול פנים, לחזות ביופייך, בכוחך. שנתת
לי להתהדר בהם.  להודות לך על כל אותן מילים של חסד. על מילה
בסלע, על מילה אחרונה, על מילה נרדפת, על מילה במילה.