כבר כמה זמן אני מנסה להתחמק מלכתוב את הספק מכתב, ספק דף
רפלקציה הזה לעצמי...
הנה. כבר עכשיו. הדמעות מתחילות לבנות נחילים, מתכווצות
בצדודיות העיניים, מאיימות להציף הכל, להוציא את הנדחק, לשלוף
את המוסתר, להאיר את הנכבה.

כל יום הוא שקר מובנה, שעוסק באיך שאני מתגברת יופי על הפרידה
הזאת, על איך שבעצם לא כואב לי כ"כ, על איך שאתה ממשיך הלאה,
ואני ממשיכה הלאה, בעוד שבפועל הגוף שלי מתפרק, לתאי תאים של
עצב, ששוכנים באלפי רקמות פצועות ומרדניות. איך איבדתי אותנו?

הכל מאיים להטביע אותי. האשמה על הקשר שהרסתי בשתי ידיים,
החרטה על כל מה שעוד לא הספקתי לתת, או על כל מה שכבר נתתי, על
הכאב שבלאבד את החבר הכי טוב שלי, את המבצר המוגן שלי. הקושי
בלהשלים עם החד-צדדיות, עם אהבה אחת יותר מידי. עם העובדה
שאולי כבר לא אראה אותך, אבל מה זה חשוב. הרצון הזה שתדפוק על
דלת הבית ותביט בי, מתחרט. שתגיד לי אני אוהב אותך, איך נתתי
לך ללכת. איך נתת לי ללכת?

הגוף שלי כואב מלהתגעגע. לדיבור המצחיק שלך, שמבלבל ביטויים,
ויוצר חדשים. לסילואט הבטוח שלך מרצד על גב הקיר בשעת לילה
מאוחרת, בעודי מביטה בך מהמיטה, שרועה עירומה, מחכה לעוד חיבוק
חם של שנינו. למילים שלך שהרגיעו אותי כשהסתובבתי כמו חיה
פצועה, כשניסיתי לצאת את פתח המרפסת שלך בשעת לילה מאוחרת
אחוזת אימה שהיא מציאות יום יומית בשבילי. מתגעגעת לריקודים
המצחיקים שלך מול הטלוויזיה, ספק מגרים ספק מביכים, שחשפו בכל
פעם מחדש את האופי המקסים שלך שלא מצטדק על כלום. לשיחות שלנו
בסוף שעת ת"ש, שהיו בשבילי כמו אוויר לנשימה, בתור אחת שרק
מחכה לראות את החבר החייל שלה שחוזר מהצבא. אבל היית כל-כך
הרבה יותר מזה. אם רק הייתי יכולה לשים את האצבע על ההגדרה
המדויקת של מה שאתה בשבילי. מתגעגעת לטקס השבעה שלך, בכותל
בירושלים, ביום שהצטרפתי לנסיעה עם המשפחה שלך, ובדרך חזרה
היית כל-כך תשוש וגמור שצנחת עליי בחיבוק עייף וישן במושב
האחורי. ולא התביישת בי. שמחת שאני שם. מתגעגעת ללהט שלך לדבר
איתי, לפלרטט איתי, אפילו כשהייתי שלך. להט שאבד ככל שהלכת
והעמקת בתוך עצמך, ודרך כך התנתקת ממני. מתגעגעת ללילה הראשון
שלנו ביחד, שגרם לי להבין שאתה יותר מעיניים ירוקות ושפתיים
חושניות. התעוררתי בוכה. פחדתי ממך. פחדתי מאיתנו. ואתה רק
הרגעת אותי, משכת אותי אליך לחיבוק חם ואוהב שנמסתי לתוכו,
ונשאבתי לתוך השינה בחיקך.