המון אנשים עומדים בשקט, חלקם מרכינים את הראש, חלקם מביטים
למעלה במבט מלא ייאוש וחלקם לא מפסיקים לבכות - כמו אמא שלי.
זה די מוזר שהבכי הזה מתערבב בקולות הציפורים. אבל אולי יש
משהו מיוחד בזה שקולות החיים מתנגשים עם קולו של המוות. זה
מזכיר לי את  שירותי המצבות אלטרנטיביים וחדשניים שמציעים לך
להוסיף גינה לצד הקבר, סוג של ניגוד בין המת לחי. זה לא קצת
מוגזם? שמעתי שאפשר גם לשמור את החלקה שליד לבן או בת הזוג
בסגנון של 'בחייהם ובמותם לא נפרדו' או 'עד שהמוות יפריד
בינינו' תלוי לאיזה דת אתם משתייכים. חתונות זה דבר מרגש,
אפילו שראיתי ונכחתי בכל כך הרבה, איכשהו זה עדיין מצליח לצבוט
לי בלב ולרגש אותי כל פעם מחדש. בתור מלצר בגן אירועים אתה
רואה את הדברים מהצד, את ההכנות והדברים הקטנים, את כל הקריזות
בחדר חתן-כלה ובעיקר את הלחץ שהכל יתקתק. הרבה פעמים חשבתי
לעצמי, בשביל מה צריך את כל האירוע הזה? עצם האירוע מוריד
מחשיבות הזוגיות, מפנה את תשומת הלב מהאהבה הגדולה של החתן
והכלה לצלמים, לפרחים, למנה הראשונה, לשמלה, לקישוטים ולכל דבר
חומרי אחר שעולה לנו עוד כסף. ועדיין אין מילים בפי, זה מצליח
לגרום לי לומר לעצמי בלב 'בא לי גם'.
אבל קבר זה רק אבן קרה, זה באמת משנה אם יש גינה וספסל? או
שהכיתוב זה מה שחשוב? ואיך בכלל זה יכול להיות שגם כשאתה מת זה
עולה לך כסף?

"...וישתבח ויתפאר ויתרומם,
ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל
שמה דקדשא בריך הוא.
לעלא  מן כל ברכתא שירתא תשבחתא
ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן."


יש מנהג כזה בלוויות שאנשים לובשים שחור ומרכיבים משקפי שמש,
לגבי משקפי השמש אין מה לעשות, אנשים בוכים הם מכוערים.
העיניים נפוחות, האף אדום לפעמים יש גם קצת נזלת שקופה כזאת...
לגבי הבגדים השחורים אני לא כל כך בטוחה, אני זוכרת שאימא תמיד
אמרה לי ש "זה מנהג של נוצרים" אבל אני מניחה שללבוש ורוד
להלוויה זה קצת חסר טאקט. גם ללבוש לבן להלוויה זה קצת מוזר.
כולם לבושים בצורה סולידית חוץ מהבחור ההוא, זה שלבוש בחליפה
לבנה מסוגננת ומרכיב משקפיים של ארמאני לא נתקלתי בהרבה אנשים
לובשי לבן בלוויה הזאת. קוראים לו עומרי זלצבורג, הוא איש
עסקים ישראלי מאוד מצליח שחי עם חברה שלו בחו"ל.
כולם מכונסים בבית של ההורים שלי, על השולחן מונחים מאכלים מכל
קצוות הקשת הקולינרית. הרב מגיע יותר מאוחר בערב קורא את פרשת
השבוע ונושא דרשה מרגשת על לכתי בטרם עת.

יש לי סיפור לספר לכם... הלוואי והייתי יכולה לשבת מולכם ולספר
אותו.
אבל אני מתה, אתם מבינים, זה חלק מהסיפור, אז אולי בשביל לא
לבזבז יותר מדי זמן אני אתחיל מהתחלה, זה בעצם הסוף שלי, אבל
התחלה מצוינת לסיפור...