פרק א' - מורגי הנועזת מצילה את אליהו מצפורני הטרולים האפורים
והשוטטות על המסילה שלעולם אינה נגמרת


"הבנו שהרכבת לא תגיע ואז התת מודע היהודי שלנו נרגע וטיילנו
לאורך המסילות,
גומעים את השקט ואת צרחות הילדה הנאנסת.."  - סיפורי סבבה.

טוב, אז הייתי היום בחקירה, וכך זה היה;
במסדרונות האפורים מסתובבים שוטרים טרולים עם טבעות זהב
ואזיקים בצבע כסף, עבריינים מגודלי זיפים, פקידות שתפקידם
ללעוס מסטיק בקול רם ובאמצע אני, בחור עם משקפיים וחולצה
מכופתרת, בקיצור - אשכנזי.  מסדורונות אינסוף אפורים וסדוקים
וריח של סיגריות שספוג בכל העולם הזה, אותי חוקרים ואני
מתייפח. חוקר עם משקפיים מפחידות מנסה להפיל את העדות שלי
וצועק עלי שאני שקרן, אבל אותי לא עשו באצבע אלא בנקנקית
זוגלובג חמה, קורצתי מאבן הצור ומאוויר הפסגות הצלול, אפור הוא
צבע חיי וכאן אני מרגיש בבית. יצאתי למסדרון.
השוטרים והעבריינים חלפו בשקט אחד על פני השני, מעיפים מבטי
הערכה והבנה הדדית, הקירות המאפירים גורמים לאצבעות שלהם להיות
עבות ועם כל שאיפת סיגריה הם מכניסים לריאות את יסוד האדמה
האהוב עלי. עשן ואדמה, יותר מזה אני לא צריך.
אחרי החקירה בה עורמתי עמדה לי יצאתי למסדרון וישבתי על ספסל
ירוק דהוי עם הראש הכבד למטה והמבט למעלה, מסתכל על כולם במבט
מסוכן של חיה פצועה. שרתי שירי ראפ והרי קרישנה אבל השיר הכי
אמיתי שיצא מליבי האדום היה מזמור לדוד. אילו עוד תחנות מחכות
לי במעגלי הצדק הרהרתי לעצמי..
ואז כשמחשבות עגומות על החטא הקדמון והעונש האינסופי שנטל האדם
על עצמו ללא מטרה פתאום הרגשתי פרץ של רוח מרעננת ששתפה את
המסדרון, הדלת הכבדה נפתחה בחריקה וסני הקטנה הופיע.
השוטרים הטרולים, הוביטים המשחקים במשחקי מדים מגוחכים, מדים
שמדגישים את ההוביטיות שלהם ושבלעדיהם הם אנשים ורדורדים
רגילים, שפשפו את עיניהם הכבדות כלא מאמינים.
הבחורה היפה הזו פרצה לממלכת הצללים ברוח פרצים וחטפה אותי
לפני שהכלב בעל שבעת הראשים הבין מה קרה (לפני זה היא עוד
הספיקה לחתום על ערבות..).
צללנו לתוך המולת הרחוב אשר לא מכיר את אימת הטרולים האפורים
וישבנו לאכול שווארמה, אכלנו, שתינו בירה וצחקנו, לאט לאט
התחיל הצבע לחזור ללחיים החיוורות שלי. היא כל כך התלהבה מכך
שהצילה אותי שהייתי מוכן לחזור לשם רק בשביל שהיא תציל אותי
עוד פעם.
סיימנו לאכול והתחלנו ללכת, מנסים שלא להיתקל בישראל בדרך, זו
משימה לא פשוטה ולכן התחלנו לרדת מטה יותר ויותר אל מאחורי
הקלעים של העיר ואולי אף של העולם בהנחה שירושלים היא מרכז
העולם כפי שאמרים החכמים.
בעולם המרוחק שהגענו אליו מצאנו מסילת רכבת שרכבת המחשבה החיה
כבר עידנים שלא עברה בה
הבנו שהרכבת לא תגיע ואז התת מודע היהודי שלנו נרגע וטיילנו
לאורך המסילות,  גומעים את השקט ואת צרחות הילדה הנאנסת..  
אנחנו הולכים ואנשים מוזרים החלו לחלוף על פנינו והצבעים היו
צבעי מאט כמו בתצלום ישן נושן מתקופה אחרת, ודשא ירוק בוהק
ורענן שצומח מהאדמה הדשנה שאפילו לא יודעת שהיא נמצאת
בירושלים.
הלכנו על הפסים ונזהרנו שלא לרדת מהם, בדרך חלפו חופים רחוקים
ואנשים רחוקים. היה שם אדם לבוש בשחור אשר קרא עיתון קרוע
מהאדמה, החדשות כבר לא היו חדשות אך לגבי חייו הם כנראה היו
מאוד רלוונטיות. הייתה ילדה עם ראש גדול מאוד ושמלה לבנה בגיל
9 בערך שניגשה אלי כאילו אני אביה וביקשה ממני את בקבוק הבירה,
אני סירבתי ואז היא התחילה לבכות.
היו סנדלים תקועים באדמה, בדלי סיגריות שמאחורי כל אחד מהם
מסתתר סיפור אפל כמו לילה ללא כוכבים, הייתה צואה של חייזרים
שעצרו כאן רק כי אחד מהם היה צריך דחוף לחרבן והייתה גם גופה
שרופה של חתול בר ענקי שנראה כמו עוף בגריל שחשף עלינו את
שיניו המפחידות. כנראה שהעלו אותו קרבן לאיזה אל מקומי, כך
חשבנו. אני רציתי מאוד לאכול אותו אך סני אמרה שלא כדאי.
היו צעקות של נאנסת ברקע למשך זמן מסוים אבל בסוף גם היא
נרגעה, היא הבינה את חוקי המקום ללא הזמן שבו הכל מותר וגם שאף
אחד לא יעזור לה, וחוץ מזה לצעוק זה מאוד מעייף.
כך שוטטנו על המסילה והרהרנו, רצינו להמשיך לשוטט לאורך המסילה
למשך שבוע או יותר, אולי כמה שנים, בלילות להדליק אש ולהסתכל
עליה בזמן שאנחנו שותים יין אדום כמו הדם, להסתכל על הכוכבים
ומרוב פליאה להירדם מחובקים עם עיניים פקוחות, לשוטט כך עד
שהזמן יאבד כל ערך והמסילה תבלע אותנו חיים.
כך שוטטנו לנו ואלו המחשבות שעברו ברוחנו, השמיים זמזמו, קרני
השמש המחוספסים ליטפו אותנו, ליטפתי לה את היד, הסתכלנו אחד על
השני והתנשקנו.

שוטטנו ושוטטנו אך לא שמנו לב איך המסילה הבוגדנית שהבטיחה לנו
רבות הגיעה לקיצה ושפכה אותנו לתוך ירושלים העייפה, הכבדה
ומלאת הרעש.
כאשר המסילה נגמרת אז נפרדים, אני וסני נפרדנו לשלום.
אני לדרכי והיא לדרכה.






בפרק הבא...   זקן אחד בבית החולים שסני מתנדבת בו מאשים אותה
בהטרדה מינית, מסלקים את סני חזרה לירושלים והיא מחליטה לנקום
בכל זקני בית החולים, לעזרתה מגיע אליהו לסטים עם תכנית זדונית
וביחד הם עושים שפטים בזקנים...