"As these rivers flow, dear boy, the eastern ones to the
east, the western ones to the west, they go from the sea to
the sea alone, they become the sea itself.."  Chandogya
Upanishad

להמשיך לנוע, קדימה, כל הזמן קדימה, לבלוע את האפלה, בין דפנות
המבוך הצר והאפל, להמשיך לנוע קדימה קדימה..  תשוקת החיים
העיוורת עולה מתוכי ופורצת למחול שדים כמו עורבים רעבים שעטים
על גופת אריה שלא ראו מימיהם, תשוקה אדירה מסחררת אותי וזורקת
אותי קדימה.. רק קדימה דרך התעלה השחורה שאני לא רואה אך מרגיש
אותה, את דפנותיה הלחים שניחוח של מוות קפוא עולה מהם ולכן אני
דוהר קדימה ובתוך התנועה וסחרור החושים אני מוצא שכחה גדולה
ושכרון עצום. תחושות של ייאוש ותקוה ניצתות בי והולמות ביישותי
אך אני לא נותן להם לעצור אותי, לא ולא! אני מפלס את דרכי הקשה
קדימה!
מעמקי תהום רבה נוצרתי, יסודות געשו והלמו ומעומקי הנצח האפל
ללא תכלית או מטרה אני  נוצרתי, מעצמי לעצמי וכדי לשכוח את
אותה הטעות האיומה אני נע, מפלס את דרכי בתוך המבוך השחור
והאינסופי הזה, קוודריליון קילומטרים עלי לעבור אך עוצמתי
מתחזקת ואני זועם.
המגע הלח של קירות המבוך (ממה הם עשויים?) גורמות לי להרהר
בחלזונות אפורים שמימיים אף שמעולם לא ראיתי חלזונות, בעצם לא
ראיתי כלום מימי, רק כאוס הרגשתי ומתוכו בסתירה נוצרתי.. ללא
צורה מוגדרת או מהות כשרק התאווה ורצון עיוור גורמים לי להמשיך
קדימה, קדימה.
לפעמים אני מדמה עצמי לסוס שחור כפחם שבצינת הלילה הקפוא דוהר
קדימה בין הכוכבים הנוצצים כשרחוק רחוק מתחתיו מתחת לצל ענק
נראה דשא ירוק ונצחי.
ואז נזכר אני בצורתי המפורקת, חסרת הצורה והתכלית והלא ברורה
וכעס איום דוחף את כל ישותי דרך המבוך לגמוע את האופל בכל
ישותי. שולח אני את רצוני ממני והלאה ובהתגבר המאמץ אני מרגיש
שגולש אני בתוך נבכי נשמתי עמוק יותר ויותר אל עומק ישותי
ובחזיון רואה אני שקיעה סגולה ורוח לילית קרירה הנושבת בין
הסלעים, אני ואת יושבים על הצוק ומולנו הים שנפרש לרגלינו
והכוכבים מנצנצים מעלינו כמו גחליליות מיוחמות. ואת מסתכלת לי
בתוך העיניים ואני מרגיש שכל חיי הם ההסתכלות שלך לתוך נפשי
העמוקה, חוויה מוזרה ומבטך האוהב הוא שמפלח את נפשי ורשפי אהבה
שורפת פורצים ממני אליך, ואז החזיון, ההזיה נכבית ודועכת בתוכי
לאט לאט. נידונתי! אני בן של הכאוס ולעולם לא אהיה שלם
וחזיונות שווא אלו ואני ממשיך הלאה הלאה בתוך המבוך המתפתל,
שוקע בשכרות השכחה.
מזיע ועייף אני חורק שיניים וממשיך ומרגיש שיש עוד כמוני, אחים
לסבל שגורלם שזור בגורלי בחוטי ירח דקיקים בתוך המבוך
האינסופי, אחי, אני איתכם! הייתי צועק לו היה לי פה, אך אין לי
פה, אני מתמלא זעם וממשיך קדימה.
אני מנסה שלא להרגיש אך ככל שאני צובר יותר מהירות כך אני
מרגיש יותר את הרוח מנשבת לי בלעג דרך ליבי הריק, ואני מבין מה
שכל כך ניסיתי להדחיק, שחריקות השיניים, המאמץ, שכרון הפעולה,
השמחה, הכל היה ריק לחלוטין ולשווא, וגורלי רק צוחק על המשמעות
שניסיתי להעניק לו בצחוק זדוני ומקפיא. לא יכולתי לשאת זאת
יותר ונעצרתי. לקח לי רגע לקלוט את העצירה אבל אז הריקנות
והכאוס שמהם ברחתי  בכל כוחי השיגו אותי ונכנסו בי בעוצמה כזאת
שלא תיארתי לעצמי שאפשרית. לשניה עלה בי הרצון לצעוק, לצרוח
אבל הוא, עבר, חלף, נבלע בתוך הכאוס ונשאר רק החושך ודממת
המוות שיתקה את ישותי כולה לרגע שנראה לי כמו נצח ורגע זה נראה
לי אז כנצח. לפתע הרגשתי זעזוע עמוק, כל עולמי הצר, כל המבוך
הזדעזע ובעצמו התחיל לדחוק אותי החוצה. ניסיתי להתנגד בכל כוחי
אך ללא הצלחה, מתחתי נפתח אז הפתח, כנראה שנעצרתי בדיוק לפני
פתח היציאה מהמבוך וכעט אני יוצא מתוכו, אני רואה אור ואוויר
צח שוטף את כולי, ההיחשפות הזאת לאור ולאוויר הצח גורמת לי
שמחה כה עצומה שאוחזת בי ומתפרצת ממני, כל תא בגופי נושם
ורוקד, נפלתי לתוך אוויר העולם, לתוך עולם ענק ואינסופי.
המבוך, הפחדים והחושך שאפף אותי נראים לי עתה כמו זכרון עמום
של חלום ילדות נשכח. בצניחה חפשית צנחתי מטה ראיתי את האסלה
הלבנה והבוהקת באור האינסופי, כמו אם אוהבת היא מקבלת אותי
לתוך מימיה הצלולים והנעימים, צללתי לתוך אגם רחמה הצלול ואהבה
כזאת חדה וחובקת אפפה אותי. ידעתי את עצמי באותו הרגע, אני קקה
קטנה ומאושרת בתוך עולם אינסופי, בתוך סיר הבישול הקוסמי מקומי
הוא בתוך האסלה, כאן אני אנוח לי ברוגע ברחם אימי האוהבת, בתוך
הנירוונה הצלולה כקריסטל בצבע תכלת עדין. כך חשבתי לי ונחתי
כשפתאום שוב הרגשתי את הזעזוע המוכר, מים רבים שטפוני פתאום
ותהומות רבה נפתחו. אמי הגדולה התעוררה משנתה ושוב נשאבתי אל
הלא נודע וארק הרגשתי שבסופו מחכה לי ים גדול ואינסופי.
ההרפתקה רק החלה ואני כבר נולדתי מחדש.