וזה מרגיש כאילו את מדממת מבפנים. כאילו הוא פוצע פצעים לא
חדשים. כאילו יש לך משהו שאין לאיש, כאילו את יודעת מה הוא
מרגיש. והדבר שהכי היית רוצה עכשיו זה לרוץ ולחבק אותו. אבל
הוא לא עומד שם, איפה שחשבת שתמצאי אותו. והוא בכלל כבר עבר
למשהו אחר, הוא כבר לא זוכר אותך וכבר לא ממהר. לוקח בחזרה ממך
את המילים שנהנת לשמוע ואת חושבת שהאושר שלך היה בידיים שלו.
וכשאת עוצמת עיניים ומתפללת שמצאת את האחד, או לפחות שאת בדרך,
בכיוון ההוא, המציאות נזכרת להזכיר לך שאין אחד כזה. בשביל
כולן יש מישהו, הוא אף פעם לא אחד ואם חשבת אחרת זה כנראה טעות
שלך. ומי בכלל סיפר לך שאמור להיות אחד כזה, הרי בשום משפחה
שאת מכירה לא ככה זה עובד...
וכשאת מתעוררת בבוקר בדרך כלל זה הולך קשה, את לא שמחה מאור
השמש, וגם לא מציוץ הציפורים, בעצם זה כאילו נופל עלייך הר של
לבנים.היית רוצה להמשיך ולחלום בהקיץ, היית רוצה לישון לנצח
ולא להתעורר, ולא לחזור למציאות שבה אסור לך לוותר...
למרות שפעמים רבות למציאות הזאת מותר לוותר עלייך, גם אם הם
אומרים שיהיה שונה פה בלעדייך. ואת רוצה לרוץ בשדות מלאים
בפרחים, להרגיש איך החזה מתמלא אוויר ושאת חופשייה ממחיר,
מבית, ממוסר שלא קיים. שאת יכולה עדיין למרות שיכולים גם כולם.

ואחרי שלא כתבת שנה את מגלה שזה עדיין נשפך ממך כמו נהר. ומה
שאת כותבת כנראה כבר לא מעניין אף אחד, אבל לפחות זה נותן לך
עוד כמה דקות של שלווה. לפני ההתקף הבא...