החצר של סבא הייתה המקום המופלא ביותר עלי אדמות.
בינות עצי ההדרים היו אוצרות מדהימים: כדורים שנשכחו,
קרשים גדולים לל"ג בעומר, תפוזים שנפלו ואפילו פעם
מצאנו צרור של כדורי מקלע- שסבא הביא פעם הביתה מהמילואים...

אבל בעצם כשחושבים על זה, החצר הייתה המקום השני
המופלא ביותר בעולם, כי לסבא היה מחסן בחצר.

במחסן היו כלי עבודה, חוטי חשמל, צינורות, בקבוקים
מלאי נוזלים וכימיקלים, מיכלי צבעים שונים, תיקים עם
מסמכים עלומים וארונות מלאי סודות. בקופסאות היו
מונחים תקליטים של זיגי בינור, ערימות של דוחות ביטוח לאומי
וארגז עם פלסטרים ותחבושות למקרה שמישהו נפצע.
בקירות היו תקועים מיליוני מסמרים ועליהם תלויים מסורים,
צבתות, צינורות פלסטיק מגולגלים, חוטי חשמל רבי גידים,
מפתחות שאף אחד לא ידע לאיזה מנעול הם שייכים
והמון זכרונות מעולם אחר, העולם שלפני.

בקיר המחסן היה תיקון גדול- טלאי. פעם סבא שכח
את דלת המחסן פתוחה. אבא, שעוד בגיל צעיר פיתח
חיבה למשחקים מסוכנים, החליט להראות לסינים כי
גם יהודי בארץ ישראל יודע להכין זיקוקי דינור.
הניסוי נכשל- וקיר המחסן פוצץ לקול צווחותיה
המפוחדות של סבתא.
אני חושב שגם אבא שלי "פוצץ" אחרי זה.
מאז דלת המחסן הייתה נעולה. תמיד.

הריח במחסן היה שונה מכל מה אתם יכולים לדמיין.
השילוב של טחב, חומרי צבע, כימיקלים שונים, עורות
מעובדים מהעולם הישן והריח של העבר- כולם התערבבו.
הריח של הסודות, השקרים, השנים האבודות, החרטות
והכאבים הופך ברבות השנים לכבד וקשה מנשוא.
את הריח הזה, הייחודי לכל מחסן, לא ניתן לשחזר במעבדה.

וכך עברו השנים, והריחות והמראות קפאו עם הזמן.

נכנסתי למחסן של סבא השבוע, אחרי שטמנו אותו באדמה.
הדלת הייתה פתוחה לרווחה כדי שהרוח, הגשם והאבק
יוכלו לאוורר אותו. הקירות מתפוררים ממעמסת השנים
והזכרונות. על הקיר עדיין תלויים 2 מסורים ועשרות מפתחות
שיותר לא יפתחו אף דלת. על המדף היו מונחות מגפיי גומי
ישנים, שיותר לא יהלכו בשום שלולית. בארון הפרוץ מונחים
בערבוביה ניירות ותיקיות רבים שאיש אינו יודע מה מכילים.
והזכרונות (כמו האותיות על הנייר) דהו ונעלמו מלוח ליבנו...

ורק תמונה אחת של אבא, אמא, אופנוע וילדים מזכירה את
העולם שאבד לנצח.