מה קורה בעצם בגיל הזה במעבר לשנות העשרים המאוחרות לדור שלנו?
עובר עלינו משהו.
כמעט לכולנו לפי דעתי, איזה שהיא חוסר הגשמה עצמית חוסר מוכנות
לצאת לדרך שרבים יצאו
אליה לפנינו. לא מוכנים להתמסד עדין אבל רוצים אהבה, לא יודעים
מה לעשות כי כל דבר שהוא
לכל החיים נראה ארוך מידי, רחוק מידי. כולנו עשינו קעקועים
כמעט, זו ההתחייבות הארוכת
טווח היחידה בערך שאנחנו מוכנים לעשות. להתפשר למען האומנות,
האינדוויאל. האני
הצורך הזה להוכיח משהו, להיות משהו, לעשות משהו בעולם הזה. לתת
מטרה לקיום שלנו
תוך כדי כמובן, הרווחת כסף, רצוי הרבה כסף. כסף טוב, שנשב טוב,
שנסתדר.
כי אנחנו, אנחנו הדור שלא מתפשר שקודם כל אני לפני כולם. כשאני
אצליח, אני ארים אותכם
עד אז אני אדרוך עליכם.
כי החזק הוא השורד, ואם אתה לא החזק לאן תלך?
ואני, לאן אני אמורה ללכת בתוך הטירוף הזה?
לא רוצה ללמוד כלום, לא מעניין אותי שום דבר, מה שאני אוהבת
לעשות זה לראות טלוויזה.
מה שאני רוצה שישלמו עליו כדי להגשים את עצמי זה חיי בטלנות
ואולי עוד מעט גם חיי משפחה
בעיקר אני רוצה לנוח.
לנוח מהטכנולוגיה, מהרעש מהתנועה מהטינופת מהעוני מהרשע
מהממשלה שגונבת מהחוסר נשימה
מהג'וקים בקיץ. מהכל, מכולם.
רק להיות מוקפת אהבה ואושר כל היום.
בא לי שידאגו לי עוד קצת, שיפנקו אותי, שיהיה לי על מי להשען
אבל גם את החופש לעשות
מה שאני רוצה, בלי חוטים בלי תנאים ובלי מחיר.
בלי מחיר.
זה נשמע דימיוני, הרי לכל דבר יש מחיר לכל דבר יש עלות וצריך
לתת חזרה. שום דבר לא בחינם.
לכל אהבה יש את התנאים שלה. רק אני לי.
איפה הדרך שלי?
כל מה שאני רוצה בזמן האחרון זה לישון ולראות טלוויזה.
לא רוצה לאכול לא רוצה לשתות לא רוצה קר ולא רוצה חם.
לפעמים, בא לי ללכת לים
לרבוץ במקום אחר.
משבר רבע החיים, משבר שאין לו מימון ואין לו תקציב, משבר שאין
אחריות גדולה מידי וכל מי שצריך
לדאוג לו זה אני. רק אני.
ואני לא מצליחה.
לא מצליחה לאהוב את עצמי מספיק כדי לחפור עמוק ולשאול מה אני
באמת רוצה.
לאן הולכים מפה?
קשה לי, ורע לי וזה בא גלים גלים...
ורק אני פה כדי להרים את עצמי ולהכין משהו לאכול ולהביא משהו
לשתות ולקנות לעצמי סיגריות.
ולא בא לי כלום.

אני שונאת שחם כל כך עד שאי אפשר לנשום.

"ובדרכי רוצה להיות עטוף בתקווה... בואו נביט קצת מעבר
לשטויות..."
אני בבית. בבית לבד שלי, לבד. עם עצמי בלי סיגריות או מים
קרים. בלי אנרגיה או השראה. רוצה שיהיה
קצת שמח, פחות עצוב. רוצה למצוא לחפש.
אני רוצה להרגיש משהו אחר שהוא לא הכבדות הזאת של הבטן שלי.
אפילו לא מפריע לי
שהוא דוחה אותי ממנו, האהבה שלי. אפילו לא מפריע לי שהוא לא
רוצה את מה שאני רוצה.
שוהא משחק את המשחק הזה איתי.
" ג'ה איז ואן, אוי אלוהים אחד ..."
אבל הגבר שלי לשעבר הוא לא הנושא. גם לא הגורם או הבעיה.
אני צריכה גבר בחיים האלה.
רק ככה שווה לשחק את המשחק, בשביל אהבת אמת.
רציתי להגיד לו הכל, רציתי להגיד לו שבכלל לא מעניין אותי שהוא
בחובות ואני בחובות ושאני מובטלת
והוא מנסה למצוא את עצמו בעבודה בלי עתיד מעמד או כסף. רק
עבודה.
רציתי להגיד לו שלא אכפת לי לעבוד קשה 6 ימים בשבוע כל עוד אני
חוזרת הביתה אליו.
לחיבוק שלו, למגע שלו, לאהבה שלו.
רציתי להגיד לו שאני מוכנה לוותר על הכל.
לקחת את הריבים, את הבעיות, ולפתור אותם. לפתור כי זה שווה את
זה. לפתור כי זה חשוב.
לפתור כי הוא האמיתי שלי, הוא מה שידעתי כבר לפני שנתיים
כשנפגשנו באמת.
ידעתי שהוא האחד, והיום אני יודעת שהאמת הפנימית הזאת שידעה את
האמת צדקה.
אחרי כל כך הרבה זמן של לבד, של בלעדיו לקבל אותו בחזרה, גם
לכמה שעות.
נתן לי את החשמל והאנרגיה שהיתה בתוכי בשבילו. הכל התנקז למקום
אחד, הכל התנקז לאורגזמה
שלנו באותו ערב.
בסוף, בסוף אמרתי לך בבוקר, שאני אוהבת אותך, ורוצה אותך ושזה
לא משנה, כי אפשר לעבוד על זה.
ואתה אמרת לי, תראי ותקשיבי, ואולי ובכלל.
אז אמרתי שאני לא יכולה חצי כוח.
שזה כואב לי בפנים להרגיש אותך ולא להרגיש אותך.
שאני יודעת את האמת, וזה בסדר אם אתה לא יודע אותה איתי,
העיקר שתבין, שזאת האמת שלי. כמו שאנשים מאמינים באלוהים אני
מאמינה בנו.
כמו שאנשים חווים חוויות רוחניות אני מרגישה את המעגל החשמלי
נסגר שאתה נוגע בי.
שאתה לא יכול להגיד לי איך אני מרגישה, ואני לא אתווכח אם איך
שאתה מרגיש.
ונראה לי שאני אלך הביתה.
וכרגע, אני לא יכולה להתקשר אליך, והתגעגעתי, אבל אני , נראה
לי שאני הולכת.
וזהו ומאז אני לא לבד אבל אף פעם לא לבד. ישנה במיטת יחיד מול
הטלוויזה.
מאז לא נתתי לעצמי לבכות על זה.
לא יודעת אם אני אוכל לתת את זה.
אולי תגלה בקרוב שיש לנו את אותה אמת.
והעולם הזה.
העולם הזה מסובך. העולם הזה לא מבין אותנו. לא נותנים פה
להיות.
צריך לשאוב אנרגיות אחד מהשני כדי לשרוד ולבד , איך שורדים
לבד? שורדים,
נופלים לדכאון, לאבטלה, לסמים קלים, וקמים. קמים בבוקר וזזים
ונושמים וממשיכים
ממשיכים עם הכאב והאיבוד הזה.
פתאום אתה לא יודע מה צריך לעשות ואיזה דרך תוביל אותך לאושר.
מפקפק בכל תפיסות העולם.
מקפיטלזם עד ליגליזציה, מגבולות עד לכסף. ותוך כדי הכל אתה רץ
מרוץ. משחק את המשחק.
המשחק שלהם. מתים קצת מבפנים כל פעם מחדש. אני רוצה לחיות איפה
שאפשר להיות.
איפה שהדאגות קטנת והקיום אינו מובן מאליו. אני רוצה להיות
מוקפת באהבה. אני מוקפות בתאווה, ברתונות באינטרסים
במשחק שאני לא משחקת.
יוצא להגיד "למה?" כל הזמן. ואני כמעט אף פעם לא מקבלת תשובה
הגיונית.
בסוף תמיד מגיעים ל"ככה זה."
למה?
כל השבוע שמעתי מוזיקה כועסת. אתמול נרגעתי.
עדין לא שברתי את הבית ועדין לא בכיתי, וזה עדין לא לגמרי יצא
ממני.
אבל כל הצעדים יגיעו. כל דבר בזמנו, רק שמה שקורה עכשיו לא
יכול להשאר בתוכי עוד הרבה,
כי בסוף אני פשוט אשבר לגמרי. והסוף לא כזה רחוק.
כבר עכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה לראות טלוויזה והלדפק.
להדפק, להדלק לשתות לעשן.
להשתעל להקיא להתבלבל.
למה אי אפשר פשוט להיות?