[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מבוא

בזמנים שבהם רק לאל אחד כל אדם היה סוגד,
ובזמנים שהכופרים הועלו על המוקד.
בממלכת נהוורה, שגובהה נמתח עד לעננים,
ובה כל עליי העצים לעד נשארו אדומים.

היו אלה זמנים קשים לחיות,
יומם וליל שומרי הממלכה היו יוצאים לציד מכשפות.
והחוק היה נוקשה ואכזרי יותר מתמיד,
כשהמלך העלה מיסים ועל הממלכה המשיך להכביד.

וכל יום ברחובות התחוללו מהומת,
היה נהוג לראות את נהוורה צבועה בדם ובגופות.
ריח המוות ברחובות לא היה זר,
ריקבון ורצח בנהוורה הפך לדבר מוכר.

ובין כל הטרגדיות והייגון,
היה בן אדם אחד, שהמתרחש סביבו לא הפריע לו לישון.

"אין מעניין אותי האלימות סביבי, השרפות או המיסים,
מספיק צרות לי בחיים, שאתן ייחס לצרותיהם של אחרים."

אך הוא לא חשב כך מחוסר לב או רשעות,
אלא מכיוון והיה אדם שרגיל לעצב ובדידות.
לא הייתה לו משפחה, או אישה לצידו,
את מרבית חייו הוא חיי לבדו.
נשמתו נשרפה כה הרבה מאהבה,
כל אחת שבה הוא התאהב, לבסוף אותו עזבה.
עד שלבסוף הוא התייאש, ועל אהבה והחיים הוא החליט לוותר,
ולכן בידד עצמו מן העולם, עד שבחייו הקודמים, הוא אף לא יכל
להזכר.
תענוגות העולם מבחוץ לעצמו הוא לא הרשה,
עד שהיה רגיל לחיות מבלי לדעת חום של אישה.
העולם מסביבו גוסס ומטונף ברוע,
ולכן את שארית חייו, הוא החליט בספרים לשקוע.

כל יום היה הוא מתיישב ליד אדן החלון,
וקורא ספר אל אור הירח, עד הדף האחרון.
וכל פעם שסיים, היה עובר על ספרייתו ובוחר ספר אחר,
ומכניס את עצמו לעולם דימיוני, עד שאת חייו האומללים הוא לא
היה זוכר.


חלק 1

וביום אחד, בזמן שחיפש ספר חדש לקרוא,
אור הירח הסיט את תשומת לבו.

"אור הירח שבה לי את העיניים,
לונה, תמיד את זורחת אליי מן השמיים.
את היחידה בחיי שאהבה לי מחזירה,
בחושך מוחלט, את חיי את מאירה"

ובזמן שמבטו מופנה אל הירח והכוכבים,
בלי לשים לב, הפיל מספרייתו מספר ספרים.

"לעזאזל! אינני יכול להרשות לעצמי להיות כה מגושם,
ללא הספרים, אין לי כמעט שום דבר בעולם"

ובזמן שסידר את ספריו,
הוא הבחין לפתע בספר, שלא ראה לפני בחייו.
היה זה ספר קטן ושחור,
למרות שמרוב אבק צבעו היה נראה אפור.
ועל הכריכה לא היה שם של מחבר או מחברת,
ללא כתובת, ציור או אפילו כותרת.

"ופתאום בביתי ספר זר!
אינני חושב שנפגשנו בעבר.
אומנם זכרוני איננו ברכה,
אך אינני מאמין שמעולם רכשתי אותך."

דפיי הספר היו מלאים בציורים משונים,
והכתב היה בשפה שאנשים לא דוברים.

"אני רואה שאתה שרוי במסתורין,
אך אין שפה שאינני מבין"


חלק 2

אחרי שעות קלות,
הספר פוענח מכל הסודות.

"הארתי ממך את כל הצללים,
ואני עכשיו יודע שאתה מלא בקסמים.
ואם לעתידי הייתי משתוקק,
אולי הייתי יודע שאיתך אסור לי להתעסק.
אבל לחיי יש לי ערך כה קטן,
ולסודות קסמיך אני סקרן."

הספר סיפר על עולם אחר, עולם שקיים אולי רק בחלומות,
עולם שבו כל אדם היה מוכן להרוג בשביל לחיות.

"האם מצאתי פתרון לכל בעיותיי?
האם בעזרת הספר אני יכול להגשים את כל חלומתי?
האם לפתע יש שוב סיבה לקיומי?
האם מצאתי סוף סוף דרך לעזוב את עולמי?
האם לראשונה בחיי אני אשמח?
האם מעולם לא הייתי מאושר בעבר, בגלל שלעולמי אינני שייך?"

הוא עבר על הספר שוב ושוב,
למצוא דרך לעולם שבספר, היה כעת בחייו הדבר הכי חשוב.

"מה אני צריך לעשות? מה אני צריך להכין?
האם זה שיקוי, או סוג של טקס? עזור לי להבין!"

ולפתע התשובה אליו נגלתה,
עומדת אל נגד עינייו, תשובה כה פשוטה.

"ובבת אחת כל דכאונותיי נעלמו,
בקרוב אגיע לעולם שבו כל חלומותיי יתגשמו.
וכל מה שאני צריך לעשות בכדי להגיע לשם,
זה לקחת סכין ולשפוך למענך דם."

הוא לקח סכין וחתך מעט מבשר ידו,
ומרח את הדם על דפיי ספרו.
וכשהדם חלחל ונספג בדפים,
החדר התמלא באורות משונים.
וכל קירות ביתו החלו לנזול,
כמו צבע רטוב שנמרח על-ידי מכחול.


חלק 3

כשכל ביתו והעולם סביבו נזל ונעלם,
האדם הבחין שהוא נמצא באי בלב ים.

"איזה עולם מקסים, איזה עולם מדהים,
מוקף אני בים ועצים, ואינני בנהוורה, העלים סביבי ירוקים!
ובאפי אין ריחות של גופות, אלא שלל ניחוחות שלא הרחתי בחיי!
והלילה פה כה מקסים, הלוואי ואוכל לבלות כאן את שארית
לילותיי!
ורק דבר אחד מעלה בי הרגשה מרה,
השמיים זוהרים בכוכבים, אך לונה שלי חסרה."

ולפתע רוח קרירה נשבה מאחורי ראשו,
ותחושה בלתי נראת, תפסה את תשומת ליבו.
וכשהסתובב כל עצמותיו קלות רעדו,
כשנגלתה לפניו האישה היפה ביותר, שעייניו איי פעם ראו.
שערותיה מתנופפות ברוח, כחולות כמו הים,
ועינייה יקרות ולבנות, כמו זוג אבני שהם.

"מעולם בחיי לא ראיתי כזה יופי נשי,
הדבר הכי מושלם שראיתי מעודי.
בהתגלותך אליי נפתרה התעלומה,
לונה איננה בשמיים, אלא עומדת מולי על-פני האדמה"

הוא הביט בה אליו מחייכת,
עם מבטה מסמנת לו אליה לגשת.
אך כשהתקרב, האישה נעלמה והעולם סביבו נזל בשנית,
והוא מצא את עצמו חזרה בביתו בחייו חסרי התכלית.

"ארור העולם! גורלי אינו רחמן!
סוף סוף אני מגשים את חלומותיי ואזל לי הזמן!
אליי למצוא דרך לשם לחזור,
להגיע לצמיתות, ללא דרך לאחור.
והפתרון לי ידוע, אומנם זמני ולא מושלם,
זה ברור לי שאליי לתת עוד הרבה דם.
אך אינני יכול עוד דם לשפוך,
לפני שחיי יתחילו לדעוך.
במקום זאת אליי למצוא מקור דם אחר,
מישהו בממלכה שלאיש לא יהיה ממנו חסר."


חלק 4

הוא יצא מביתו חמוש בחבלים,
ובחן ברחובות, לאילו אנשים לא מגיע רחמים.

"כבר שנים שאני מבוצר בביתי,
אך אני רואה שנהוורה עדיין מקום זוועתי.
אך בכל זאת היא שמרה ממני דילמות קשות,
אינני רואה פה איש אחד שמגיע לו לחיות.
אולי במקום להרוג אדם זניח, שאיש לא יבחין בהעלמות,
אני אקח את חיי האדם שהכי מגיע לו למות."

הוא הסתובב בעיר, חיפש אחר רוצחים וגנבים,
לכולם מגיע למות, אך מי הגרוע מכל האנשים?

"מי החוטא הכי נורא שאין לו זכות לדרוך על האדמה?
מי צוחק על החיים רק בכך שלוקח נשימה?
יש הרבה אנשים זוועתיים בעולם,
אך אני רוצה להרוג את הנורא מכולם."

כשלפתע הוא נקלע לסמטה חשוכה,
ובה לא אחר מאשר יורש הממלכה.

"בן המלך, ידוע לכל בתור רודף שמלות,
מדוע נסיך במעמדו רובץ בסמטאות?"

והתשובה הייתה ברורה אך קשה,
בן המלך בסימטה אונס ומכה אישה.

"הכיצד הוא מרשה לעצמו לפגוע ביופי הנשי?
בן מלוכה או לא, הוא עדיין אנושי.
מעולם לא ראיתי דבר כה מזעזע,
איך שרץ כזה נסיך, אינני יודע.
הרי זה אמור להיות ידוע שנשים הן קדושות,
על המלך לשרוף את בנו, ולא מכשפות.
כל הממלכה מכונסת בציד אחר קסמים ושדים,
אך השד האמיתי הוא האדם שמרים את ידו על נשים.
ולכן זה ברור לי עכשיו, שליורש העצר זהו היום האחרון,
ידי רועדת, החבל דורש לעשות לו הכירות עם הגרון."

הוא התקרב מאחורי יורש העצר לאט ובזהירות,
להרוג שרץ כזה, לא יפריע לו לישון בקלות.
הוא ידע שלהגן על נשים, אין זה רצח אלא מעשה קדוש,
ובזריזות הרים את החבל ליורש העצר מעל הראש.


חלק 5

הוא התיישב בסלון ביתו על הברכיים,
יושב ומביט על בספר המסתורין, עם דם הנסיך על הידיים.
הוא ידע שאין יותר מנוס אין יותר בריחה,
כשדם כיסה את הספר הפתוח, נוזל מגופת יורש הממלכה.

"אם הדם לא יספיק לי עד לנשימתי האחרונה,
אני מאמין שהוא יספיק לי לפחות לשנה.
ועד אז יפסקו אחרי החיפושים,
ומשם אחפש שרץ אחר שלא מגיע לו את תענוג החיים"

הוא הביט על הספר בשתיקה,
והטיח עליו את ידיו בחוזקה.
ובבת אחת, קירות ביתו נזלו כמו ציור שמן שבגשם נרטב,
ושוב אורות ליוו אותו, כשאת עולמו בשנית הוא עזב.


חלק 6

הוא היה שוב בעולם החלומות,
מוקף ים ועצים, אין עולם אחר שבו היה הוא מעדיף לחיות.

"שוב אני כאן, והירח לא נמצא בשמיים בין הכוכבים,
היכן לונה אהבתי? היכן נמצאת היפה בנשים?"

ולפתע משב הרוח הקרירה הביא בו הרגשה מוכרת,
הוא הסתובב בשמחה, בידיעה שאהובתו אליו חוזרת.
ואכן כמו חלום, ריחפה אליו האישה בעלת השיעור הכחול,
בעלת יופי כה מדהים, שלא יכל להלכד על-ידי צביעה של מכחול.

"עדין אינני מאמין שאני רואה כאלה מראות,
לדבר כה מושלם, אינני חושב שעיניי זכאות."

הוא התקרב אליה וליטף בעדינות את שערה,
היא הרימה את מבטה, חייכה ולא דיברה.
וליבו פעם יותר ויותר בחוזקה,
כאשר אליו היא התקרבה, ואת שפתיו היא נישקה.

"אינני יכול להפסיק לחייך, איזו הרגשה נפלאה,
כל הזמן הזה שחכתי מהן רגשות, האם זוהי אהבה?
הרגשתי כמו גופה במשך כל כך הרבה שנים,
ואת לונה הנפלאה, החזרת אותי לחיים.
אינני זוכר שמעולם הייתי כה שמח,
בלב שלם אני יודע - אני מאוהב בירח"

הם לקחו אחד את השני, וחדלו להיות שני אנשים,
וחלקו אהבה קסומה מתחת לאור הכוכבים.


חלק 7

כשהתעורר מצא את עצמו שוכב, ערום מבגדים,
וכעשרה שומרי ממלכת נהוורה אותו מקיפים.

"איך זה קרה? איך אני כאן?
חשבתי שאמור היה להיות לי עוד זמן!"

הם לקחו אותו מביתו והביאו אותו אל המלך להשפט,
מעונשיי חטאיו הוא לא יכל להמלט.

"על מה שעשיתי אין לי חרטות,
לבהמה לבושת הכתר לא הגיע לחיות."

"נצור לשונך!" אמר המלך, "ולהבא שקול מילים!
כולנו יודעים שאתה רק אדם עלוב שרוצח למען שדים!"

"מלכי היקר, אוכל עכשיו לפתוח בנאומים,
ולהסביר לך את ההבדל בין מלאכים לשדים,
אבל אתה כבר החלטת לתת לי את גזר דינך,
ולכן רק אומר שהשדים האמיתיים הם אתה ובנך!"

"אם ניסית לעורר את זעמי" אמר המלך "הצלחת פי שבעתיים,
לפני שאשרוף אותך על המוקד, אני אעקור לך העיניים.
אוציא לך אותן בעצמי מחורייהן,
ואשלח אותך ללהבות, אדם עיוור פתטי ומסכן."


חלק 8

הוא ישב בתא כלאו, מוקף אבנים וסורגים,
יכול רק לחלום, על הים והעצים הירוקים.
מהיכן שלשעבר היו עיניים, דם זלג כמו דמעות,
רק חורים נשארו לו, הוא לעולם לא יוכל יותר לראות.

"כל טיפת אושר שאיי פעם הייתה לי, נעלמה לי מן החיים,
אוכל רק לקחת נחמה שבקרוב חיי נגמרים.
אני יותר מפחד את שארית חיי, עיוור להיות,
מאשר להשלח מן המוקד לגהנום מלווה בלהבות."

כשלפתע נפתחה דלת התא,
אך ללא ראייה, מי שם הוא לא ידע.

"האם המלך דורש להעניק לי עוד עינויים?
דע לך שאינני חושב שהוא יכול להוסיף לי עוד ייסורים."

"אני אחד משומרי הארמון" אמר האדם "ואהיה נאמן למלך עד יום
מותי,
אך אני שמח שהנבל מכה הנשים, לא עתיד להיות מלכי.
לצערי לא אוכל להעניק לך חופש במתנה,
אך אוכל לתת לך בקשה אחת אחרונה."

על פניו הופיע חיוך קטן,
היה רק דבר אחד שלגביו הוא היה סקרן.

"אתה איש נחמד, אחד משומרי הארמון,
רצוני היחידי הוא לדעת אם לונה, אור הירח, זורח אליי מן
החלון?"

"זוהי בהחלט בקשה שלא ציפיתי לשמוע מאדם מאחורי הסורגים,
ואני מצטער לבשר שאינני רואה ירח זורח מבין הכוכבים.
ועכשיו אליי ללכת, ואוכל רק לאחל לאור הירח לזרוח למענך,
ושהלבות שאת גופך מחר יקחו, יחוסו על נשמתך."


חלק 9

הזמן המשיך להתקדם, והוא התרגל לחשכה,
כל שעה שעברה, הוא ויתר על שמחה.
הוא איבד את עולם החלומות, והתחיל לשכוח בשנית מהי אהבה,
ועכשיו הוא הולך להשרף אדם עיוור, ואפילו לונה אותו עזבה.

"הייתי צריך לדעת שחיי הם רק ייגון,
תמיד ידעתי שהיום שבו אהיה שמח, יהיה יומי האחרון."

ולפתע הוא הריח ריחות משונים,
ריחות יותר נעימים מריח פרחים.
ולפתע הוא שמע רעשים מסביבו,
ודמות מסתורית מהחשכה הושיטה ותפסה את ידו.

"מי שם? מה ממני אתם רוצים?!
תנו לי לבלות בשקט את רגעי האחרונים."

ואותה דמות שמה בידו סכין,
והניחה לפניו את ספר המסתורין.
ומה שהוא לא ידע, ולא חשב לשאול,
שהסכין הייתה מגאלת בדם מסתורי וכחול.

"מי זה שמגיש לי את הספר, אינני יכול לראות,
אמור לי את שמך, שלך אוכל להודות!"

כשלפתע רוח מוכרת נשבה, שגרמה לכל החדר להתקרר,
ומיד הוא הבין מי בחדרו, וגרם ללבו למספר שניות להעצר.

"האם זה ייתכן? הקיים פה הגיון?
לונה האם את פה? אהבתי ממבט ראשון?"

"זאת אני" היא אמרה "כאן לצדך,
לא בשמיים, אלא על האדמה, תמיד למענך.
אתה אוהב אותי אהבה נצחית וללא תנאים,
ואני תמיד אהבתי אותך, מבלי לומר זאת במילים.
הדם ששפכת למעני מספיק רק לזמנים קצובים,
אך דמי הוא נצחי, ובעזרתו נחייה ביחד לעולמים."

הוא היה מהופנט - קולה כמו שירה באוזניים,
הוא הרגיש את הודרותה גם ללא מראה עיניים.

"את בהחלט הדבר הכי מדהים בכל העולמות,
אין אושר יותר גדול מאשר איתך להיות.
את מושלמת ותענוג לכל חושיי,
אין מה שיכול לשמח אותי יותר, מאשר לבלות איתך את כל חיי."

הוא מרח על ידו את הדם מהסכין,
והניח אותה בעדינות על דפי ספר המסתורין.
ועיניו לפתע חזרו, את האורות הוא יכל לראות,
מרקדים בכל התא, ויוצרים שלל צורות.
והפעם העולם סביבו לא נזל כמו ציור שעבר מריחה,
אלא נעלם בין האורות, כמו הלילה בזריחה.
ובפעם האחרונה הוא הגיע אל עולם החלומות,
גן עדן פרטי, שלא מסומן בכוכבים או על מפות.
חי מחוץ לדימיון שרוי בשמחה אמיתית,
מוקף ים ועצים לצד אהבתו הנצחית.
הוא אחז אותה בעדינות, חיבק אותה בזרועותיו,
ונשכב איתה על הרצפה, להראות לה עד כמה אותה הוא אהב.


חלק 10 (אפילוג)

מלך נהוורה צעד לעבר התא של רוצח בנו,
חמוש במכשירי עינויים, להפגין עליו את יתרת זעמו.
אך כשהגיע לתא, המלך נדהם,
החדר היה ריק מלבד סכין מגאלת בדם.
ואור בקע מן השמיים, והאיר את החדר דרך הסורגים,
כשהירח סוף סוף עבר מול החלון, והאיר את התא מבין הכוכבים.





נכתב ב2010 מסתבר, כמה מבדר איך שהזמן עובר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוד כשהיה
תינוק
היה ג'אקומו
מציץ
לאמו
כשהתכופפה,
והיא מצידה
חשפה בפניו
במות חדשות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/12 15:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור ויסמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה