[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אחרי שנארוז את כל הדברים שלנו, נצבע את כל הקירות, נגזום את
עשבי הפרא שהפכו את החצר לג'ונגל של דשא גבוה שהתייבש, ונחזיר
את כל המפתחות שלנו; קבוצה אחרת תיכנס אל הבית שהיה שלנו,
ותקרא לו הבית שלהם.

אחת הבנות מתוך הקבוצה הזו תישן במיטה שלי ותעשה משימה חינוכית
דומה לשלי, היא כנראה תאכסן את חפציה בשידת הלילה שאני צבעתי
ועטפתי בבד כחול מנוקד. היא תצא למרכז העיר או לעיר העתיקה עם
חברים מדי פעם ותתלהב מכך שהיא דורכת על מרצפות שדרכו עליהן
שנים לפניה (וגם אני עברתי שם כמה וכמה פעמים השנה). היא תלך
יחפה במקום בו רגליי היחפות דרכו (בסלון, במדרגות, במסדרון),
ותאכל בכלי המטבח שהשתמשתי בהם אני עצמי (וייתכן שגם תבשל
בסירים שהבאתי מביתי בתחילת השנה כי אמא טענה שהם תופסים לה
מקום במגירות, זה בתנאי שנחליט שאנו משאירים אותם שם, ולא
לוקחים אותם איתנו). לעיתים היא תירדם על הספה שגם אני ביליתי
עליה כמה לילות כי לא התחשק לי לעלות ולישון במיטה שלי.

הקבוצה החדשה תעצב את הבית הזה אחרת, תתלה דברים שונים על
הקירות, תשמיע מוזיקה שונה במערכת הסטריאו המצופה מדבקות שעל
הדלפק במטבח או בטייפ הישן והחבוט שנמצא בחדר האמבטיה (העברנו
אותו לאמבטיה מאחד מחדרי השינה כי אחת מבנות הקבוצה שלי טענה
שהאזנה למוזיקה בעת מקלחת הופכת אותה לחוויה רב חושית), הם
יבשלו תבשילים אחרים ויסדרו את ארונות המטבח בצורה שונה לגמרי.
שקלתי להחביא תמונה של החדר שלנו באחד הארונות: תצלום של סידור
המיטות והכרזות הצרפתיות ליד המיטות והתקליטים שהיו תלויים ליד
הדלת, הוילון הסגול ותיק הצד שלי שהיה תלוי תמיד על ידית הדלת
למרפסת- אבל פסלתי את הרעיון מחשש שהתמונה תגרע מהיצירתיות של
דיירי החדר החדשים. הם ירוצו במדרגות וינהלו שיחות עד אור
הבוקר, כמו שאנחנו ניהלנו, השיחות שלהם יתלהטו ויהפכו לעיתים
לריבים שאולי יישכחו במהרה אבל אולי גם לא, אולי הם יעמיקו.

אני חושבת על השנה שעברה במקום הזה. הדיירים החדשים לעולם לא
יידעו שבעליית הגג שניים מחבריי יהפכו לזוג, הם לא יידעו על
הפעם ההיא ששטפתי כלים ונחתכתי מצלחת סדוקה חתך כל כך עמוק
שחבריי תהו אם לקחת אותי למיון (הדם לא הפסיק לרדת גם ארבעים
דקות אחרי שנחתכתי), הם לא צפו בערבי התיאטרון והקריוקי שערכנו
כאן. הם יישבו בסלון - הסלון שלנו - ומעולם לא יהיו מודעים
לשיחות המשמעותיות שנערכו כאן; על פחדים ואהבות והעתיד שלנו
והקושי בלחיות עשרים אנשים בבית אחד, הם לא יידעו שבסלון
סיפרתי לחבריי לראשונה על הפרעות האכילה שלי, ואיך הרגשתי קלה
יותר מהאוויר לאחר הוידוי. מעתה והלאה רק הקירות עדים לי.

מתחשק לי להשאיר למישהי הזאת, שתתפוס את מקומי, מכתב מתחת
למזרן, לספר לה על עצמי ועל הקבוצה שלי, על החיים שלנו כאן.
הייתי רוצה להגיד לה: היינו כאן, ואהבנו את הבית הזה, וחשוב
שגם את תדעי לאהוב: את הבית ואותך ואת העיר ואת האנשים שאיתך.
חשוב שתדעי לאהוב ולנשום ולסלוח לעצמך אם קשה. והכי חשוב זה
לדעת שצריך סבלנות כדי להרגיש שייכת באמת, אבל הבית הזה הוא
המקום הכי טוב להשתייך אליו.




(מבוסס על סיפור אמיתי)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה? זה האתר
סקס הישראלי?
איפה התמונות?


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/12 13:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פייפר קאט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה