אני זוכרת את כולם. אחד אחד הם נכנסו אליי לחנות, רק מחפשים
בגד, או אביזר לטיול או לנסיעה, גיהצו את כרטיס האשראי אצלי
בקופה והמשיכו הלאה. רק אצלי הם נשארו. כל אחד והסיפור שלו.

אני זוכרת את ההיא, המתגייסת, שיער אסוף, טיפה מלאה.
מלאה זה עדין, עדין מאוד אפילו. היא הייתה שמנה, אבל היא נראתה
כזו מסכנה וחסרת בטחון אז לא היה לי נעים לזכור אותה בתור
שמנה. גם לא היה לי נעים להציע לה חולצות במידות גדולות. איך
ריחמתי עליה, רציתי לבכות. ובסוף בקופה, גיליתי שטעיתי, נתתי
לה תיק שהוא לא במבצע ונאלצתי להציע לה תיק אחר, כתום. היא
הנהנה ולקחה אותו כפי שהסכימה לכל שאר הדברים האחרים שהצעתי
לה, ואז היא הלכה. ואני חשבתי לעצמי: "איזה מסכנה היא שתקעתי
אותה עם התיק הכתום הגדול הזה". היא בטח רצתה את השני, אבל לא
אמרה כלום.
היה גם את ההוא המבוגר, החמוד. שהגיע וחיפש מעיל ורק כשהבאתי
לו אחד למדוד ראיתי שאין לו יד, והוא מדד אותו ושרוול אחד נותר
ריק. אמרתי לעצמי שזה לא יפה להסתכל, אבל לא הצלחתי שלא. גם לא
הצלחתי למצוא לו מעיל במידה טובה, הכל היה לו קטן. בסוף הוא
מלמל בלעג עצמי משהו על זה שכנראה שאין מעילים לשמנים ואני
התנצלתי, אולי על המידות ואולי על היד, גם לי לא היה ברור.
והוא הלך, יצא מהחנות, ואני קצת רציתי לרוץ אחריו ולהגיד לו
שזה בסדר שאין לו יד, ושבכלל לא הסתכלתי. הלוואי והייתי מוצאת
לו מעיל, מסכן. שלא יהיה לו קר.
אני זוכרת גם את הזוג ההוא המבוגר, אני זוכרת איך היא רצתה
למצוא פליז ושום דבר לא התאים לה. הבעל הכה לא מפרגן שלה רק
דאג להדגיש כל הזמן ששום דבר לא נראה עליה טוב והיא נראתה קצת
פגועה. איך קיוויתי למצוא פליז במידה שלה, רק שיפסיק לומר לה
שהיא שמנה, רק שהיא תפסיק לחשוב ככה.
היתה גם את הזקנה ההיא, שהגיעה עם הליכון, זו שרצתה לקנות מקל
הליכה. הצ'ק לא עבר לה, מסכנה. והיא לא הבינה וביקשה להתקשר
לבנק. לבועז לא הייתה סבלנות כל כך אבל נידנדתי לו והיא ישבה
ככה בשקט על הספסל בצד, חיכתה ואני חשבתי לעצמי למה הצ'ק לא
עובר לה ושאולי בכלל אין לה כסף, אבל היא רוצה מקל הליכה,
ושאולי יבואו הילדים שלה ויקנו לה כדי שהיא תוכל לעשות קצת
ספורט, זה כל מה שהיא רוצה. בסוף הכל הסתדר והיא אמרה לי שאני
חמודה. אני מקווה שהיא נהנית מהמקל.
וכמובן שלא שכחתי את הארגנטינאית שבאה לקנות גופיות תרמיות
וחשבתי לעצמי שאעשה קצת בונוס על הגב שלה וניסיתי לתת לה את
הגופיות היקרות. היא קנתה שתיים, לבת שלה ולבעלה שגרים בקנדה
וסיפרה לי שפעם בשנה היא שולחת להם חבילה. אני חשבתי לעצמי
שהיא ממש אמא חמודה, ושיפה מצידה להשקיע בהם ושכנעתי את עצמי
שלא דחפתי לה סתם משהו יקר ושזה באמת הכי טוב בשבילם. עשיתי לה
הנחה יפה, הכי יפה שיכולתי והיא הלכה מבלי לשים לב שהיא שכחה
את המטריה בחנות. כששמתי לב כבר היה מאוחר מדיי וחשבתי שבטח
הכל בגללי, שדיברתי איתה והסחתי את תשומת ליבה, ועכשיו אין לה
מטריה. לא מספיק שגזלתי ממנה כמעט 600 שקל, עכשיו גם היא תצטרך
לקנות מטריה חדשה. בועז צחק עלי כי הסתובבתי בכל הקניון עם
מטריה גדולה וחיפשתי אותה כי נשבר לי הלב עליה ואחרי שהבנתי
שאני לא אצליח לישון בלילה שכנעתי אותו להתקשר לחברת האשראי.
אחרי שהם השאירו לה הודעה היא חזרה לחנות ולקחה את המטריה. בכל
זאת לא ישנתי בלילה.

אני זוכרת את כולם, בניתי להם סיפור חיים והייתי בתוך עולמם
למספר דקות. מאז הם בתוכי, לא עזבו ולא יעזבו. אפילו בדרך חזרה
מהעבודה ראיתי באוטובוס אישה מבוגרת, יושבת לבד על ספסל של
רביעייה ואוכלת בורקס מתוך שקית נייר. ובראש שלי היא בודדה
ואפילו אין לה עם מי לשבת ולאכול, אולי גם אין לה כסף ולכן היא
אוכלת בורקס, שזה מאוד לא בריא. וגם היא בטח חוזרת הביתה, לבית
ריק נשכבת במיטה ובוכה, כמעט כמוני. היא תבכה במיטה ותיכנס גם
היא לתוכי, תיכנס ולא תעזוב לעולם, וכל לילה אזיל דמעה גם עליה
והיא לא תדע אפילו שאני שם. ובכל זאת, אני אזכור את כולם.


                                           

5.7.11