קשה לבחור מאיפה להתחיל, מה יהיה המשפט הנכון שיתן לך, קוראי
היקר, את זווית הראיה הנכונה על כל העניין.

אני חושבת שאתחיל בהתחלה.

אנשים סביבי תמיד היו מתוסבכים. לכל אחד שריטה כזו או אחרת,
שבסופו של דבר הובילה אותם לאחת משתי דרכים- אשפוז או
התאבדות.

איכשהו אלו בדיוק האנשים שמשכתי אלי, אחד אחרי השני.

למזלי לא צלחה דרכו של אף אחד - כולם בחיים, חלקם מחלימים,
חלקם עדיין אי שם בעולם הדמיוני שבנו לעצמם, אך אף אחד מהם לא
נמצא במצבי.

אני? אני החכמה מכולם - אני מבצעת התאבדות במודע.

תבין - מאז ומתמיד הייתי החזקה, זו ששורדת, זו שנלחמת בשביל
כולם, זו שמחזיקה אותם עוד קצת, זו שמפנה אותם לעזרה, זו
שתומכת ומקשיבה, and for once יקירי - עכשיו זאת אני.

ככה זה הולך - אתה מוצא בעיה, במקרה שלי: כזו שהדחקת שנים.
השלב הבא הוא להכחיש אותה עוד קצת, ואז לתת לה לפרוץ בכל הכוח.


היא הופכת להיות הכל - התירוצים לחוסר שינה, הפרעות אכילה,
מצבי רוח משתנים, יחסים כושלים, ויתור עצמי, עייפות נצחית ועוד
רבים ומגוונים שרק אתה יכול לחשוב עליהם.

עכשיו מגיע שלב ההכרה, הבנת את הקטע, הפנמת את הבעיה, עכשיו
הגיע הזמן להתעמת איתה ולהפסיק לתת לה להשפיע על חייך.

מה שאני עשיתי עד עכשיו היה להתעלם ממנה לחלוטין, ובכל פעם
שעלתה לראשי כתירוץ הייתי תוהה עד כמה באמת היא קשורה, ושוב
חוזרת ומבטלת את קיומה.

נפלא!

רק שכאן מגיע הקאצ' האמיתי - מעידה.

בשלב המעידה אין הרבה מה לעשות, זה פחות או יותר צניחה חופשית
שבה ברור לך שצריך למשוך בחוט הזה, רק לא כל כך ברור מתי.

חלק מעמידים פני תמימים בשלב הזה, מאשימים את כל העולם פרט
לעצמם, אלו הם הצונחים הסדרתיים, אלו שלא יפסיקו למעוד לעולם.

לעומתם קיימים החזקים, אליהם השתייכתי עד לא מזמן, שברגע
שיקלטו עד כמה הם צונחים כרגע - הם ימשכו בחוט, בדיוק ברגע
המתאים להצלה וינסקו מעלה אל השחקים לחיים שכולם מלאי טוב
ואושר.

אבל אני? אני לא. אני צריכה להיות מיוחדת, אז אני מצאתי לי דרך
חדשה! אני אוהבת לקרוא לה: "התאבדות במודע".

מה זה אומר?

מאוד פשוט: אתה מודע לצניחה, ברור לך שיש שם אדמה, ברור לך שרק
לאחוז בחוט הזה לא יגרום לשום מצנח להפתח, אבל אתה ממשיך עם זה
בכיף עד שתפגוש את הקרקע. למעשה - אתה די מכוון לשם, הקרקע.
מקום די יציב לא?

אז אני צונחת לי, במודע, לקרקע הזו שם למטה, כי ברור לי
שכשאגיע לשם אני כבר אדע.

תבין - אין לך איך לטעות, אתה מתרסק, זה די בולט לעין, פשוט
אין כאן האשמות.

אין תירוצים, זה לא אשמת העולם ולא עושים לי שום דבר- זאת
לגמרי אני, שיודעת שהיא עושה טעויות, ויודעת שהן טעויות,
ובוחרת לעשות אותן בכל זאת כי כרגע זה פשוט לא אכפת, זה לא
כואב מספיק, והאמת? לשחות שם למעלה כל כך הרבה בין העננים
והציפורים זה קצת מעייף, אז יצאתי להפסקה.

ברור לי שאני הולכת לחטוף ובגדול, אני די הולכת להרוס את כל מה
שבניתי עד עכשיו, אבל החדשות הטובות הן - שאני ככל הנראה אמשיך
לחיות.

לא יודעת איך ובאיזה מצב, אבל זה לא יהיה סופי, או לפחות כך
אני מקווה.

מקווה.. פעם הייתי מחרימה את המילה הזו כי הייתי טוענת שהיא
משמשת תירוץ לכישלון, כי אם רק מקווים אז יש איזה שהוא אחוז
קטן שלוקח בחשבון שזה לא ילך.

טוב, בחזרה לנושא - זאת הולכת להיות תקופה מגעילה, אני הולכת
להיות דוחה, וסביר להניח שאגעל מעצמי עד כדי להמנע מלהביט
במראה, אבל יודע מה? אני לא מרגישה. אני לא מרגישה צער על זה,
אני לא מרגישה כעס על עצמי, אני פשוט מרגישה לשקוע. לרדת קצת
עם העננה האפורה הזאת למטה, אולי קצת להפוך לגשם, לאבד כל שמץ
מוסר או גאווה, השחתה לשמה.

אני רק מקווה שהבוס שם למעלה יסלח לי, הוא בטוח מבין מה עובר
עלי עכשיו.

האמת שאם לא הוא, מזמן הייתי על הקרקע, רק נקיפות המצפון שיש
לי מהמחשבה שאאכזב אותו מבאסות לי את הצניחה. כי מה אם הוא לא
יסלח לי? מוזר להסביר אבל יש בי המון אהבה אליו, הוא האבא שלא
היה לי, וכל כך לא הייתי רוצה לגרום לו אכזבה.
ברור לי שהוא מתאכזב ממני עכשיו.

לעזאזל..
בקצור קורא יקר - מה עוד אוכל להגיד?
ברוך הבא לצניחה החופשית ללא מצנח, הצוות עמל בכדי שתמצה את
החוויה עד תום ואנו מלאי תקווה כי אכן תעשה זאת. יציאות החירום
הן לא רלוונטיות בשבילך וחגורת ההצלה אינה בהישג ידך. אנו
מאחלים צניחה נעימה, ותודה שבחרת "התאבדות במודע".