לפני השינה אבא שלה היה מספר לה את הסיפור על הנסיך עם הלב
הסדוק.
אמא שלה הייתה לפעמים מספרת סיפור דומה: על הנסיכה עם הלב
השבור.
וזה הלך ככה:
היה נסיך אחד שרצה לשאת לאשה נסיכה זהובה, קורנת ובלתי מושגת.
"למה הוא רצה לשאת אותה?"
"סליחה, מה זאת אומרת 'למה'? זו לא השאלה הנכונה."
בת המלך באה עם כל התוספות ועד חצי המלכות, והתווסף כאן התנאי
הרגיל של השתלשלות מחבל מוזהב על עץ התלייה, אם לא יצליח לעשות
את ה"משהו" הסבוך והלא ברור הזה, שבזכותו תיעתר לו.
בנסיבות אלה נהג הנסיך באופן הגיוני וסביר: הוא חיפש הדרכה
ומצא.
היה בה משהו "מורתי", כאילו מצאה את ייעודה בהדרכת נסיכים
אובדי דרך.
והיו לה משקפיים והיו לה נמשים.
והיה לה שיער מקורזל, שנראה כאילו יש לו חיים משל עצמו, ושצבעו
הבהיר נצרב בו אחרי שנים רבות וארוכות תחת השמש.
והיא הייתה מכשפה רבת מעללים, שבאמתחתה כל כישוף, שרק אפשר
לחשוב עליו.
והיא אמרה לו "תתמקד".
"זותומרת?" שאל הנסיך.
"אתה צריך לחשוב רק על המטרה שלך ולא לתת לשום הסחת דעת להטות
אותך מהמסלול."
הנסיך חשב שזו עצה "מתבקשת" כזו, שליפה מהמותן. זה לא נשמע לו
מאוד רציני. ברור שהוא מתמקד, ועל אלו הסחות דעת היא מדברת?
"את יכולה לעזור לי בצורה קצת יותר ממוקדת?"
"יש לי שיקויים ומשחות." היא אמרה. "אני יכולה ללמד אותך
להשתמש בקשת-קופידון, יש לי גם חבל זהב, שאתו תוכל לטפס אל
המגדל שבו כלואה הנסיכה, אבל אצטרך ללמד אותך איך משתמשים
בו."
"נקבי את שכרך." הוא אמר, והיא נקבה את לבו.
בארץ-הַכּשֶׁף אין ממדים.
וזה כל העניין.
ואין זמן.
אין גדול אין קטן
אין כמות אין משקל
אין עבר אין עתיד
זה עכשיו זה תמיד.
דרך הנקב הזעיר בלבו היא החליקה פנימה בקלות, והוא הרגיש כאב
עמום בכתף השמאלית עם הקרנה לכיוון האוזן, אבל זה לא היה עד
כדי כך רציני.
מדי יום הגיע לביתה, והיא הראתה לו איך מותחים בזהירות
ובנחישות את המיתר בקשת קופידון על מנת שלא ייקרע, אבל שלא
יהיה רפוי מדי, והחץ יוכל לנסוק אל מסלול עגול ומדויק ולנחות
בלב המטרה.
היא מרחה את זרועותיו וקרסוליו בשמן דטורה והכינה לו תה
הרדופים ואצבעונית-הארגמן במינון הומאופתי מדויק לחיזוק הקליפה
הקשה של הלב.
הטיפוס בחבל הזהב היה מסובך יותר מכפי שחשב. היא היתה מטפסת,
והוא אחריה, מביט בעיון בפיתול הפתלתל והמדויק של החבל סביב
העקב ומנסה לחקות את הנפת הגוף אל-על.
"אני קצת יותר כבד ממך." מחה מדי פעם בחיוך, אבל היא אמרה
שהחבל נועד רק לבני אדם, והוא ידע שהיא צודקת.
הזמן חלף והוא הרגיש מאומן יותר, אבל גם חלש באופן לא ברור.
"להתמקד." היא אמרה, והוא הבין שהגרון היבש, הלשון הכבדה, הכתף
הכואבת, הטנטון באוזן שמאל והלב ההולם הם מסיחי הדעת, שעליהם
יתגבר בעזרת הרצון הבהיר והחד והיכולת להביט רחוק ולעוף במסלול
עגול ומדויק.
ולבסוף פיתל בקשר פתלתל ומדויק את חבל הזהב סביב עקבו, הניף את
עצמו וכמו חץ מקשת המריא ונחת בלב המטרה, וזה נראה קל, כי
האימון היה קשה.
=========THE END=========
ואמא שלה הייתה מספרת את הסיפור הפוך:
"היה פעם נסיך זהוב שנכלא בטירה, ונסיכה אחת אמיצה ביקשה את
עזרתו של מכשף כדי לחלצו ולשאת אותו משם.
המכשף, למרות שנראה כמו סתם בחור רגיל, היה רב כוח והיו
לו..."
"אבל אמא, זה הסיפור של אבא. זה לא מעניין.״
ואמא כמעט תמיד הסכימה שאם הסיפור לגמרי הפוך, אז הוא בדיוק
אותו הסיפור, וזה לא מעניין, ואז הייתה מספרת את סיפורה של
הנסיכה ההיא, שכבר הייתה מלכה ועדיין יפה מאוד וזהובה וקורנת,
ואיך שיום אחד, אחרי ככלות הכל, כאשר טיילה, וזרועה שלובה
בביטחון רב-שנים בזרועו של הנסיך שהפך למלך, ראתה בחורה אחת
מקורזלת שיער, מנומשת וממושקפת חוצה את השביל הסדוק, שבו הלכו
שניהם. |
