עומדת במקום באמצע שומקום, נדחפת מהרוח לכל כיוון
לא שומעת, רעש סטטי הופך אותי לאנטי
הריקנות תופסת לי את כל המקום ולא משאירה פינה אחת לשבת
למה?
מחשבת מסלול מחדש
הפעם הדרך הזאת, תהיה הרבה יותר טובה,
אני חושבת, הרחוב הזה מתחיל להיות מוכר, ראיתי כבר את הגינה
הזאת
עומדת במקום באמצע שומקום, כבר הייתי כאן, לא הלכתי, נשארתי
במקום
מזוכיזם, עונש ראוי, הכל בזוי, גם בבלאגן שלי אין שום סדר
הכל בסדר הכל בסדר
שאף אחד לא יראה עלייך, שאת לא בסדר.
את לא בסדר!
אני אלך לישון, מחר אני אקום אחרת, אני חושבת
מחשבת מסלול מחדש, מתעוררת בתשע, לא בסדר
הגוף עייף, רעב להסברים, לליטופים, תביט אליי, אני מצטערת
אתה שומע? אני חירשת.
אתה רואה אותי?
אני עיוורת.
ממששת, אבל לא תופסת כלום
הרסנית, דוחפת אל התהום אבל לא קופצת, נהנית מהספק, שאולי יום
אחד זה יקרה, מה יהיה?
תגיד לי אתה מה יהיה? איפה אני? עדיין שם?
החברים כבר התרחקו מזמן
למה לבד?
למה בוכה?
רוצה מהתחלה?
אי אפשר, מצטערת
מחשבת מסלול מחדש, באמת?