והנה אני, מנסה ליישם את הדברים הללו שאמרתי לי בטון רגוע,
כמעט אדיש, ובכל זאת עם להט במבט. הנה אני, שוטף כלים בתורנות
מטבח בבסיס צבאי כל כך רחוק מהבית שלי, כל כך רחוק מהכול. אז
הנה, אני אומר לעצמי : תשמע, בזכותך יהיה לחיילים עם מה לאכול,
אם לא יהיה אכפת לך ויישאר לכלוך אז אולי מישהו יקבל קלקול
קיבה, אז זה מאוד חשוב ואכפתי להשקיע בתורנות המסריחה הזו.
אוי, איך התגנבה לי למחשבה הרוחנית המאולצת המילה "מסריחה"?
איך התגנבו עצבים?
אז אני עוצר לרגע, ואז מנסה לדמיין חייל רעב חוזר מכמה ימים
ממארב בשטח, כולו מזיע עדיין ומת לישון אבל חייב לאכול קצת
אוכל מבושל לפני, משתמש בכלים הנקיים ששטפתי עבורו ומבסוט על
החיים... מאולץ, מאולץ מאוד, אני חושב, וקצת מצחקק לעצמי. "מה
אתה מצחקק?" שואל החייל ששוטף כלים כיור אחד ליד. "אני ממש
סתום אני חושב בקול רם", והוא שולח מבט מבולבל. לפני שאני פותח
את הפה שוב אני מספיק לחשוב לעצמי, שאיך אני בכלל מנסה לחשוב
רוחני, אם יש פה מישהו, שעל פניו אני יודע שהוא טמבל ואין לנו
שפה משותפת, אבל הוא פה ושוטף כלים לידי, ואני לא מדבר איתו עד
עכשיו. אז הנה, אני אומר לו "סתם, אני מנסה להעסיק את עצמי עם
מחשבות ולא הולך לי", שזו כמעט האמת, ואז מתחיל לשאול אותו על
כל מיני דברים, ונראה שמשמח אותו שאני מנהל איתו שיחה, אפילו
שהשיחה מקוטעת ולא זורמת מאליה. אבל אני רואה שזה משמח אותו
וזה קצת משמח אותי, שאני יכול לשמח אותו. ואחרי זמן לא רב של
שיחה בקיטועים, אני מבין את זה, ומבין שאני מצליח קצת ליישם את
הרעיונות האלו שלך.
והתורנות נגמרת אחרי כמה שעות, ולמרות הכל אני גמור מעייפות
וכואבות לי הרגליים ואני רק רוצה להיזרק במיטה. כי תורנות
מטבח, גם אם מכניסים בה קצת רוח, היא עדיין בעיקר בעיקר עשייה
גופנית. ועדיין, לא רק הוצאתי כוח, גם הכנסתי כמות קטנה. ואני
נרדם עם חיוך קטן ומתחכם ועם רגליים כואבות ותפוסות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.