כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם סוד. אולי אפילו חודש.
מחזיק אותו עמוק בתוך הכיס ולא מגלה אותו לאיש.
אפילו לא לעצמי. מצאתי אותו על הריצפה מתחת לבית שלי כשחזרתי
מהסופר. הייתי מת להשתין וגם השקיות חתכו לי באצבעות אבל בכל
זאת עצרתי, הסתכלתי לצדדים, וכשאיש לא היה בסביבה הרמתי אותו
והכנסתי לכיס. התרגשתי כמו ילד שמוצא מאה שקלים.
בכלל, מאז שהסוד בחיים שלי, פתאום יש להם טעם.
אני קם מוקדם בבוקר ודבר ראשון שאני עושה זה להציץ לחדר שלו
ולוודא שהוא מכוסה היטב.
זה גורם לי לחייך כשהוא שם. אפילו שהוא מפליץ בדיוק כשאני
מתפלל בבוקר ולא מנקה אף פעם את סימני החרא מהאסלה. פתאום אני
שוכח כמה החיים שלי היו קטנים ובודדים לפניו.
אנחנו מבלים ביחד כל הזמן. הוא בא איתי לעבודה כל יום ואחרי זה
אנחנו הולכים לראות סרט או סתם לשבת לאכול משהו בקניון ובערב,
אפילו שהוא כבר עייף, הוא מתעקש שנקפוץ לבקר את סבתא שלי בבית
האבות.
שבוע שעבר הוצאתי אותו בפעם הראשונה לפאב בת"א.
ישבנו שנינו על הבר ושתינו בירה מהחבית.
אני חושב שמישהי נדלקה עליו. דווקא חמודה כזאת. עם עיניים
טובות, של נזירה.
כשהוא ניגש לדבר איתה נבהלתי שאולי הוא יספר לה שמצאתי אותו
והיא תיקח אותו ממני.
אבל הסוד שלי חבר אמיתי. וכשהוא ראה שאני יושב לבד הוא חתך
ממנה וחזר לשבת לידי.
"אמרתי לה שאנחנו נשואים." הוא מסביר לי ושולח צרור של עיגולי
עשן לאויר, "אחד לשני כאילו. אז מדי פעם תתקרב אלי בצורה
הומאית, תיגע לי באף וכאלה."
אני מת עליו. הוא החבר הכי טוב שלי. אם המצב היה הפוך, מזמן
הייתי צולב לנזירה את התחת אבל הסוד שלי גבר. "ככה חינכו
אותנו." הוא מניח יד על הכתף שלי ופוזל לראות אם הנזירה
מסתכלת, "להיות נאמן למי שמחזיק בך."
אחרי שחזרנו הביתה הסוד שלי היה שיכור לגמרי ונרדם תוך דקה.
אני ישבתי בחדר המדרגות וחשבתי על זה שאני אפילו לא יודע איזה
מין סוד הוא.
טוב או רע. עצוב או שמח. קיוויתי שהוא סוד נפלא כמו סוס פוני
ליומהולדת או טבעת נישואין.
אבל בלב ידעתי שסודות טובים כאלה לא מחזיקים יותר מחודש.
בדרך כלל אלה הסודות הרעים שמחזיקים הרבה זמן.
בגידה או מחלה קשה או אולי איזה רצח אכזרי.
המחשבה על זה העציבה אותי נורא.
למחרת הלכנו שנינו לחתונה של בת דודה שלי באשדוד.
זאת היתה חתונה מרגשת כי החתן חטף פצמ"ר בלבנון וצלע אל החופה
כמו צ'יקו ב"אבא גנוב 2".
הסוד שלי לא הפסיק לבכות ואני ירדתי עליו בלי רחמים.
"זה בגלל שהכרתי פעם מישהו שגם נפצע." הוא תירץ. "הייתי הסוד
של הרופאים שלו עד שהם סיפרו לו שהוא לא יוכל ללכת יותר
לעולם."
יחסית לסוד הוא מאוד פתוח ומלא ברגש. הוא היה הראשון שרץ לחבק
את הכלה, והאחרון לשתות מהכוס של הקידוש אחרי שווידא שכל
הרווקים לקחו ממנה לגימה.
הסתכלתי עליו רוקד עם אחותה של הכלה, מסובב אותה בעדינות ושר
עם המוזיקה וחייכתי.
משהו מהרגע הזה נחרט אצלי לנצח בזיכרון.

שלושה ימים אחרי זה הסוד שלי נעלם. הוא הלך בלי לומר שלום.
כנראה גילו אותו בהפתעה.
חזרתי להיות שוב לבד.
הולך לעבודה לבד, אוכל לבד ומבקר את סבתא שלי, כל ערב, לבד.
מאז בכל פעם שאני שומע שמישהו הפתיע את אישתו בטיול לתאילנד או
רואה ילד שערכו לו מסיבת הפתעה, אני נזכר בו.
זה תמיד גורם לי לחייך. חיוך קטן כזה לעצמי.
של מישהו שיודע משהו ושומר את זה לעצמו בסוד.