אחת לשבוע היו מתאספים ארבעה אנשים בבית התרנגולן. הוא לא היה
ממש תרנגולן, אך זה היה כינויו. יתכן שפעם היה לו קשר כלשהו
לתרנגולות, אך אף אחד לא מתעניין מדוע והיכן דבק בו הכינוי,
העיקר שכך הוא נקרא ואף אחד כבר לא ממש זוכר את שמו האמיתי. אל
ביתו היה מגיע 'ניר זכוכית', עוד כינוי, אלא שבמקרה שלו בסיבה
הייתה ברורה. ברגע שהיו לוחצים ידו לברכת שלום, היו חשים את
החספוס הגס והדוקרני של כף ידו. כף יש של פועל בניין.
'המנוקד', השלישי בחבורה היה ג'ינג'י בעל שיער בגוון אדום
חלוד, והנמשים שכיסו את כל גופו היו הסבר בולט אודות מקור
הכינוי. האחרון היה חסר כינוי. קראו לו מר יאנוש. הוא היה
מבוגר מהם, שקול מהם, ותמיד לבוש ומסורק ללא רבב.
אף אחד מידידיו לא העז להדביק לו כינוי, כי בכלל לא היה בטוח
שהוא יקבל זאת ברוח טובה, ואצלו רוח רעה לא הייתה דבר שכדאי
לפגוש. הם היו ארבעה משום שלשחק קלפים רק עם שלושה, משאיר טעם
מר בפה. מר יאנוש היה כה קפדן וכה שקול, עד כי כאשר היה מגיע
תורו לשחק, השלושה האחרים היו קמים לנצל את הזמן שהיה מקדיש
לשקול מה צעדו הבא. התרנגולן היה מביא כוסיות ומשקה חריף,
המנוקד היה מרתיח קפה שחור, וניר זכוכית היה מחפש מוזיקה ברדיו
הישן.
הם שיחקו רק על כסף קטן, אשר בסך הכל היה מחליף ידיים, אחת
לשבוע. זה  היה היום היחיד שהשכיח מהם לחלוטין את העובדה
שארבעתם ברחו בעור שיניהם ממכונת ההשמדה הגרמנית. ארבעתם עזבו
את אירופה כשכול רכושם מסתכם בבגדים הבלויים שלגופם. כן, רק מר
יאנוש  איכשהו כבר אז לבוש כמו שמר צריך להיות לבוש.
בסוף הוא היה בוחר קלף ממניפת הקלפים שבידו, מרים מבט תכלת
בצבע פלדה ושואל: "אתם משחקים או לא?"
כן,כן, ואדי שכן, והארבעה היו נוחתים בכיסאותיהם החורקים,
מסתירים חיוך שנעלם מעיני יאנוש שעיניו ומוחו כבר היו שקועים
עמוק בקלפים שבידו והוא מחשב אם לא טעה כשזרק את זה שזרק, גם
אם הדבר כבר היה חשוב כשלג דאשתקד.