לפעמים, מתחת למדים הדהויים וללכלוך, מאחורי המטפחת שמסתירה
קרחת זועקת במקום לנגב את הדמעות, אני שוכחת מיהי הייתה.
"מה נעשה?", אני מייבבת, כמעט בלי קול.
"שום דבר. נהיה בסדר", היא מניחה יד טובה על פניי. "הם לא יעשו
לנו כלום".
"בני זונות, הלוואי שהם ימותו, שלא ינשמו יום אחד".
"די, די. יהיה בסדר", פוסקת גליה. "עוד מעט זה נגמר". אבל רעד
עובר באצבעותיה ולופת גם אותי. "בואי, לינה", היא אומרת. "נלך
לישון".
אני מתפרקת על הדרגש הקפוא.
"תחשבי על הבית", היא מנחמת מן הדרגש שתחתיי. "תחשבי על ההורים
שלך, הם היו רוצים ש...".
"אין לי הורים", אני לוחשת, ובולעת את הדבר הזה, המריר, שנתקע
בגרון. קוראים לו געגוע. הוא חונק. אין לו תקווה.
גופי השבור נופל אל שינה ברוכה. נופל, ונשאר בחיים.

בחושך הרב אני ניעורה לקול דמעות. אחת הבנות ממררת בבכי בלתי
נשלט. פעם הייתה זו אני. היא יורה רסיסי מילים עלומות בשפתה.
אני רועדת, ספק מן הבעתה הצוננת, ספק מן הקור. אחר-כך אני
יורדת אל הדרגש שתחתיי ומחבקת את עצמותיה של גליה. נשימתה
קטועה אף בשנתה, עפעפיה זזים, ועיניי, הן שוב נרטבות, אך אני
סוכרת את הזרם הדק. מוטב לשמור על המים, שלא אקמל. ואולי קמלתי
לפני שנים, שם, במפעל לייצור נעלי מלחמה, בין פסיה החיוורים של
כתונת המוות, מחוץ לגדר.

הם פלשו אלינו ב-1941, ובנו שני "בתי סוהר", מהם אין איש יוצא
ואין בא, מלבד העובדים. אבא נהג לעזוב השכם בבוקר ולשוב אל
החדר הצר בשלהי היום, רק כדי למצוא רעיה דומעת ובת שפניה לחים.
היינו ישנים על הרצפה הקרה, רועדים.
בחדר הסמוך התנהלה משפחת רודניק, אשר מנתה שמונה נפשות. לפעמים
הייתי נותנת לבתם הקטנה חתיכת לחם כדי שתהיה חיוורת פחות, והיא
הייתה מחייכת חיוך רחב ומודה לי בחן.
לילה אחד, תפסה אותי אמא בשעת מעשה. בידיים רפות היא תלשה את
פיסת הלחם מתוך פיה של הילדה ותחבה אותה אל בין שיניי. כמעט
נחנקתי.
הילדה פרצה בבכי תסכול.
אמה מיהרה אל המקום וניסתה להרגיעה.
ידה של אמי נתלתה, כמו מנותקת.
גברת רודניק לטשה בה מבט של שנאה והלכה אל חדרה.
מרירות מוכרת צבטה לי את חלל הגרון.

לאחר כמה ימים, נלקחתי אל בית החרושת שמצפון למעוננו החדש,
נטול החיים. סיימתי אז את לימודיי בהצטיינות, אך ללא חיוך. היו
לי חלומות על בריחה, על חיים בים אינסופי לצד אדם שיגרום לי
לנשום לא מתוך אינרציה, כי אם מתוך בחירה. אולם ככל שעברו
הימים, הלכו הסיבות לנשום ופחתו.

ואז הילדה הקטנה משאבלי ראתה מוות.

היה זה בוקר יום סתיו עגמומי כאשר עשיתי את דרכי אל מעבר לתיל
הדוקרני, אל פס הייצור. שני ילדיו הקטנים של הספר שכבו על
האדמה הקודרת בעיניים קרועות לרווחה.
"אל תסתכלי", אמר אבא, אבל הסתכלתי בכל זאת.
הם הוטלו כמאובנים, ללא קבר או חיבוק תם. שני גושי קרח שצחוקם
נזל אל בין המרצפות.
התבוננתי בהם והתחלתי לבכות.
אבא חיבק את כתפי.
"הוא היה רק בן שש...", ייבבתי, מנסה לנשום.

"נתי...", היא ממלמלת, ושוב זועקת את שמו מתוך שינה.
"ששש... יהיה בסדר", הפעם אני מנסה להרגיע אותה. אני מהדקת את
אחיזתי החלושה סביב מותניה, שלא תיעלם.
הבחורה ההיא מפסיקה לבכות, ונרדמת.
אני תופשת פתאום שזמננו לחיות עלול להיות קצר יותר מזמן
השינה.

הימים שטפו את פניי בנופים של זוועות. בתחילה, חלמתי על שישה
כדורי גלידה עם קצפת. אחר-כך על פיסות לחם יבשות. ואז רק על
מים, אפילו אם יהיו עכורים. לא מעילי פרווה, כי אם בגדים
ספורים. תחתונים נקיים. רחצה.

חיברתי סוליה נוספת לחור שבתחתית המגף, ועוד סוליה, ועוד אחת,
עד שאבדה לי התחושה באצבעות. הייתי חייבת לעצור כדי לנוח, אבל
לא יכולתי. האיש שעבד מימיני, עצר.
"תמשיך לעבוד", לחשתי.
חיילים חמושים נשענו על הקיר שמאחורינו, עוקבים אחרי כל תנועה.

"אני לא יכול", הוא השיב בצער. "לפעמים כל מה שאני רואה זה את
הרובה שלהם, ואת המנוחה שתבוא אחריו".
"תחשוב על הילדים שלך!".
האיש נטל מגף נוסף בידו. הוא רעד כאשר הצמיד את הסוליה. "את
יודעת, פעם הייתי טייס".
התבוננתי בו.
"כשהייתי עצוב, הייתי לוקח מטוס ובורח לשמיים. כל העצב היה
נעלם".
"אתה עוד תטוס ותברח מכאן", קבעתי פתאום. "אני לא".
האיש נטל עוד מגף, ונאנח חרישית.
ואז הבחורה שעבדה משמאלי אמרה: "אל תגידו את זה, אל תגידו
'הייתי'. אחרי המלחמה תראו איך נזרוק עליהם נעליים".
חייכתי מעט.
"אני גליה, נעים מאוד", היא הושיטה יד מחייכת ועיניים בריאות.

"לינה", נתתי לה את ידי.
"יהיה בסדר, לינה".
"את מבטיחה?", פניי נעשו קרים.
"לא, אבל אני מבטיחה לנסות".

לא דיברנו יותר מדי כדי לא להתעייף, אולם החלפנו מבטים מדי פעם
- אגמי טורקיז בהירים מול חורים של קרקע כבויה. לראשונה בחיי,
הרגשתי תקווה אמיתית.

בערב, שבתי אל הגטו עם היתר, עיניי תרות אך לשווא. החדר היה
ריק. נוריתי אל חדרה של משפחת רודניק. "בתיה, איפה ההורים
שלי?", זעקתי אל הבת הבכורה, אך היא הנידה בראשה לשלילה, עיניה
קפואות. "איפה הם?", ניערתי את כתפיה הדואבות. היא לא הגיבה.
לבסוף, פתחה את פיה ומלמלה: "הם... הם לקחו גם את הוריי".
צנחתי באפיסת כוחות.

בוקר קפוא יפשוט על המחנה בקרוב. אני נצמדת אליה כדי להקל על
הקור, אולם היא חיונית אך במעט מן הקרחונים. "תתעוררי, נסיכה
שלי. יפה שלי".
"אנחנו חופשיות?", היא שואלת מתוך שינה.
"כן", אני מחבקת אותה. "חופשיות". אנא ממך, אלוהיי. הער אותנו
מהסיוט הזה. צבוט את פנינו באצבעות עשויות ברד. הכש את רגלינו
בארס של מי נהר זכים. רק שא אותנו הרחק. אנא.
זאבים נאצים פורצים את דרכם פנימה.
גליה מזנקת. היא נראית מבולבלת מעט.
האחרות משפשפות את עיניהן, הלומות סיוטי לילה.
הם צועקים משהו ומצווים עלינו לצאת.
אנו נוטלות את נעלינו המרופטות ואת נפשותינו, המרופטות אף
יותר, ויוצאות אל הקור הנורא. בחוץ עדיין חשוך. השלג דוקר את
בהונותיי, אבל אני שותקת.
גליה איתי. "יהיה בסדר", היא מספיקה ללחוש לי לפני שאנחנו
נלקחות. "את תראי, עוד נזרוק עליהם נעליים".
אני לא מחייכת אפילו מעט.
"את תראי".

רצתי כעיוורת ברחובות הגטו, גופי מאיים לקרוס תחתיי, רגליי
מותשות. גופות נוספות נערמו, וצחנתן התפשטה. רציתי לברוח.
רציתי לחפש את הרובה הקרוב ואת המנוחה שתבוא אחריו. רציתי
למות. אולם רגליי בגדו בי והשיבו אותי אל הבניין הנורא, שרבו
המתים בו על החיים, רבו ואינם.

נשכבתי על הרצפה, אשר הייתה קרה מתמיד, ובכיתי עצמי אל תוך
שינה רצופת ביעותים.

בבוקר שבתי אל המפעל עבור פיסות המזון הדלות. בגדיי נתלו על
גופי הכחוש ממילא, צלעותיי בולטות. חיברתי סוליות ארורות
למגפיים של אנשים רעים. ואז ראיתי את גליה. עיניה היפות היו
נפוחות. שפתיה נפצעו. היא קפאה לצדי כגווייה חיה, נעה בתנועה
מכנית.
התבוננתי בה. כעבור כמה עשרות מגפיים, הנחתי ידי על גבה.
"הבן שלי", אמרה לבסוף, ופלטה יבבה חרישית.
"לי, ההורים". קולי נשמע זר, קריר. עצמתי את העיניים, ונטלתי
סוליות נוספות.

אחרי כמה ימים, לקחו גם אותנו. נדחקנו אל תוך קרון צר. ילדים
בכו. אמהות צעקו. אבות לא אכלו מאום, ושיני בנים תקהינה. גליה
אחזה בידי חזק כל-כך שפרקי ידיה הלבינו. אולי היא ידעה שארפה.
רציתי להרפות. המוות קרא לי כמו אמבט מים חמים, אך נותרתי.
המלאכית האנושית נאבקה בו. אולי רק כך יכולה הייתה לשמור על
עצמה מפני אבדון.

הם לא נותנים לנו מזון, גם לא מים. אנחנו מאתיים אסירות חפות
מפשע שמתחילות לצעוד, יחפות כמעט בתוך שלג ארור. מחטים של קור
ננעצות בכפות רגליי. נעליי קרועות. בגדיי הם בלויי סחבות. אני
סינדרלה יהודיה ששום פיה לא תציל. גם הפעם ידה של גליה תופסת
בי, אבל כעת היא רפויה יותר. בכל זאת, עברו כבר כמה שנים. אולי
זה הסוף, אני חושבת מתוך ערפול חושים. בובות על חוטים מדדות
מאחוריי, בריות של קרח צולעות מלפניי, וחיילים חמושים מצדדיי.
הוא העומד. אחת, שתיים, שלוש...

אני כמעט נופלת.
"אני מחזיקה אותך", גליה אומרת.
אסור לעצור. אם תעצרי - יירו בך. אם תישארי מאחור - יירו בך.
אם תנסי לברוח - יירו בך. אפילו אם תצאי מהשורה, תיזרקי בשלג
כמו פסולת, ללא קבר וללא תקווה. פעם היו פה חיים, אבל עכשיו יש
רק רעידות. ויש לנו בגדים שבהם הולכים לנהר, להתיז מים, לשחות.
לא כך. לא בחורף הזה, הנורא. קר לי, ואני רועדת. כל הזמן
רועדת, מהפחד או מהקור, זה כבר לא משנה.

אנחנו חולפות על פני גופות עזובות. שלג ארגמני. יריות מפלחות
את האוויר הצונן. נשים בוכות, קופאות, נופלות.

"תנשקי אותי", אמרתי לה אז, במחנה הריכוז שאליו נבזזנו,
בשטוטהוף.
"יש לי פצע".
"תנשקי אותי בכל זאת".
"עם הפצע?".
"בבקשה", התחננתי. "רק כדי להרגיש שאני בחיים".
היא רכנה אליי, חבקה את גבי השבור באצבעות עדינות, והניחה
שפתיה על פי. ואז היא בכתה. "אני כל הזמן רואה אותו מול
העיניים".
חיבקתי אותה בלי לדבר, נזכרת ביופי שנעלם מחיי, בהוריי, בביתי,
בתקווה.
רזינו מיום ליום. חלינו, רועדות על דרגשים קרים, מתייפחות אל
תוך הלילה.

יום אחד, שקעתי במחשבות של תוגה, ואז היא הגיעה, חייכה חיוך
רופף ונטלה את ידיי. "תדמייני לך אותי ואותך מתכרבלות מתחת
לשמיכת צמר עבה, נעימה...".
עצמתי את עיניי.
"שותות קקאו חם, מתוק, שמחמם גם את הריאות שלנו, גם את הלב".
יכולתי כמעט לחוש בעקצוצי שוקולד על קצה לשוני. דמעה זלגה על
לחיי.
"ואז מכבות את האור ועושות אהבה".
פקחתי עיניים רטובות. שפתיי רעדו. לא יכולתי לדבר.

"את כל-כך יפה", היא אמרה. "באמת".
פרצתי בבכי תמרורים, קוברת את פניי בשקע צווארה. "אף אחד... אף
פעם... לא אמר לי שאני...", השתנקתי ללא אבחנה. "אל תעזבי
אותי", ייבבתי.
גליה אימצה אותי לחיקה. היא הייתה אמי ואבי ובני ובתי ואחיי,
ואני נותרתי.

אין לי כוח לצעוד.
"זה הסוף", היא חשה בתשישותי. "עוד מעט נגיע. עוד מעט נהיה
חופשיות".
"לא...", אני ממלמלת. "אני אמות כאן. אני אמות...".
יריות נוספות נשמעות. בובות נוספות צונחות על השלג הקר.
השעות מתות.
כל צעד מביא עמו כאב נוראי. אני לא מרגישה את רגליי. אני עפה.
אני אין. אני כלום.

עם הזמן גם היא מתעייפת. אצבעותיה רפות בידי. אנחנו נסחפות כמו
שני נהרות שאיבדו את דרכם. ההווה נעלם. עכשיו אנחנו מתרכזות רק
בצעד הבא.

ואז אני רואה אותן, נקיות כמעט לגמרי, זרוקות בין הבגדים
הפזורים וגופות האדם. עיניי ניצתות בתקווה. אני אוספת אותן מן
הקרקע בפנים בוהקים ומצמידה לבטני. "תראי", אני מעקלת בקושי את
זוויות הפה.
"נהדר", היא מביטה בשאריות נעליי, ואז באלו החדשות. "תמדדי
אותן".
"לא", חצי החיוך נמחק. "הן בשבילך".
"אני אסתדר מצוין עם מה שיש לי. בבקשה, לינה, אל תתעקשי".
"את זו שמתעקשת", אני אומרת בחוסר אונים, ידי קפואה בידה. "נו,
גליה. תיקחי אותן ממני. בבקשה. לי זה לא חשוב. אני בסדר. את
רואה? אני לא עייפה", אני מדגימה צעד מהיר וכושלת.
"לא", היא מנידה בראשה. "את יותר צעירה ממני, יש לך חיים
שלמים. אל תכריחי אותי לעשות את זה".
"את מה?", אני נבהלת.
"תראי את הרגליים שלך. הן קפואות לגמרי".
"בבקשה, גליה".
"יש לך חיים שלמים", היא נעצבת.
"בבקשה".
"שזה לא יהיה לשווא".
"מה?", אני לא מבינה.
"אני אוהבת אותך", היא ניתקת ממני ורצה אל מחוץ לשורה.
הנבזה יורה בה.
אני עוצרת בתוך הנחיל הלא אנושי וצונחת על ברכיי. דמעות מציפות
את עיניי וחוברות בקרח. אני רוצה למות. אני רוצה למות. אני
רוצה לראות את הרובה ואת המנוחה שתבוא אחריו. אני רוצה להרפות.
אבל הנעליים בוערות בידיי כמו קקאו רותח. אני מרימה את הראש.
ואז הרגל מתיישרת לאט, ואחריה הרגל השנייה. אני נועלת את
הנעליים הארורות, עדיין רועדת. וגליה לא מחבקת אותי.

אני חיה, או אולי: חייתי.

אני זוכרת יום אחד באביב. נסענו אל הים הבלטי, הוריי ואני.
יקום של טורקיז נצחי נפתח בפניי. אכלנו דובדבנים קרירים,
מתוקים, וראינו סירות. אחר-כך תפסנו אחת. הפלגנו, סירתנו הקטנה
מתנודדת בין הזרמים, גלים נושקים לרגליה. רוח נשבה. רוח קרירה,
נהדרת, פרעה את שערותיי, וצחקתי. צחקתי באמת. הפלתי את ידי אל
המים בעיניים בורקות, חופשייה אף יותר מן הרוחות. ואולי גם
גליה הייתה שם, ברוח, שומרת שלא אפול. ואולי לא, שהרי אז היו
לי אבא ואמא ותום, ולא בכיתי, ולא ניסיתי לנשום, כי יכולתי.

הייתי ילדה.