המטפל שלי לא הפסיק לחפור.
הוא ראה את הפרצה מוכנה יותר מתמיד.
הוא לא הפסיק להגיד לי שנמרוד מת.
לא הייתה ואריאציה אחת שהוא לא השתמש בה כדי להגיד לי את זה.

מחר יום הזיכרון הכללי לחיילי צה"ל.
ניסיתי בכל כוחי, בציפורניים, לשכנע אותו שאין לי כל קשר ליום
הזה.

בקושי רב הצלחתי להרים את עצמי מכורסת הטיפול.
"נורא קשה לי", אמרתי לו, כאילו שהוא לא ידע.
ומיד אחר כך, במין עיוות של הפנים שניסה להיות חיוך:
"תודה רבה," כמו שאני תמיד אומרת כשאנחנו נפרדים.

גררתי את הרגליים למכונית בחנייה.
ישבתי לפני ההגה.
יותר מהכל רציתי להיכנס למיטה ולהתכסות בפוך ולשכוח מהעולם
אבל הייתה לי שעה של נסיעה עד הבית.
משכתי את הסוודר מהמושב האחורי והתכסיתי בו.
חייגתי למספר של נמרוד.
רציתי לשמוע את המענה הקולי שנשאר שם, מלפני ארבע וחצי שנים.

"הלו"
אמרתי בקול רועד אל חלל האוטו.
"הלו"
"הלוווווווו" - אולי צרחתי את זה.

קול משיבון נשי, בחלל המכונית, אמר שהמנוי אינו יכול לקבל את
שיחתי.