נכתב בהשראת השיר "לחבק אותך שוב" של דור דניאל


אני לוקחת את הנגן מוזיקה ויוצאת להליכה.
הרבה זמן עבר מאז שסתם ככה יצאתי להליכה,
בדרך כלל זה מלווה בעצבים, עצבות, כעסים ושאר הרגשות
המגעילים.
כשאני שמה את האוזניות באוזניים ומחליטה שהפעם אני נותנת
לאפשרות הרנדום להחליט לי על השירים,
אני בעצם בליבי מתפללת שזה יהיה שיר שמח, שיר קיצבי..
ואז ההתחלה של "לחבק אותך שוב" מתחילה.
התלבטתי אם להעביר שיר, אבל אז דור דניאל שר
"וכל הפצעים שהשארנו פתוחים..."
וחשבתי על איך שגם ההליכה הזאת, הסתמית הזאת, מלווה בעצב.
אני מתיישבת על איזה ספסל שמשקיף על גבעת הדשא שכל כך אהבתי,
וחושבת על איך שהכל השתנה. הכל. דבר לא נשאר אותו הדבר.
תמונות. קולות. מילים. זיכרונות. הכל רץ בראש, בידיעה שדבר לא
יחזור להיות כפי שהיה.
החברה הטובה שלך שפעם היית מדברת איתה כל יום,
שהייתה הכתף שלך וידעה תמיד מה קורה איתך ומה עובר עלייך...
כבר לא שם; את מתקשה להיזכר מתי הפעם האחרונה שדיברתן על
רגשות,
ומתי בכלל הייתה הפעם האחרונה שדיברתן, ולא על שטויות.
מתי נתת לעצמך להסיר את כל החומות ולהיות כפי שאת באמת איתה.
כי ככה היית איתה. אך ורק איתה. מי שאת באמת.
ומאז שהיא כבר לא בחיים שלך, את לא את באמת, את מישהי אחרת.
שונה.
החבר הכי טוב שלך, האהוב שלך, הנסיך שלך, הנפש התאומה שלך,
הבן אדם היחידי שאת יכולה באמת "להצביע עליו" ולהגיד בגאווה
"אהבתי אותו" כי באמת אהבת. האהבה הראשונה, והיחידה לבינתיים.
הבן אדם היחידי שידע מה את מרגישה גם כשלא היית צריכה להגיד
דבר,
היה יודע מה לומר, ומה לעשות, ומה את אוהבת ומה את שונאת,
מה מרגש אותך, מה מכעיס אותך, ואיפה לגעת פיזית ורגשית.
יכולת לספר לו הכל בלי גבולות, ידעת שהוא לא ישפוט אותך,
וגם אם הוא היה לטובת האחר בכל זאת תמיד ידעת שהוא עושה את זה
לטובתך. רק הוא.
כבר לא שם; כל דיבורי הסרק האלה, כל המסביב הזה,
כמה אפשר לשמוע על כל מה שקורה בעולם מלבד על מה שבאמת על
ליבו?
את צריכה להבין הכל ולעשות אחד ועוד אחד מדברים שאת קוראת
מאחורי מסך מחשב,
את מכירה אותו, את יודעת שלכל משפט שלו יש אלף משמעויות, כמו
אצלך.
ואת עדיין מתקשה להאמין למה שאת קוראת,
במשך שבועות על גבי שבועות את מתכחשת לכל הדברים שאת קוראת,
את מתכחשת לכל הרמזים, לכל הפרטים הקטנים, כל-כך רוצה לא
להאמין בהם..
את רוצה להאמין שהבן אדם שחזרת לדבר איתו הוא אותו האחד...
אותו החבר הטוב. אותו האהוב. אותו הנסיך. אותה הנפש התאומה.
ואז זהו. אחרי כל הרמזים המודגשים, אחרי כל הפרטים שנוספו,
את לא יכולה להתעלם. לא משנה כמה ניסית, לא משנה כמה עצמת את
העיניים.
את מקבלת ביום אחד שלט ניאון מול הפרצוף, שבקיצור אומר לך את
הדבר הבא:
"אני לא אתאהב בך שוב"
וזה לא כואב, וזה לא עצוב, וזה לא מכעיס, זה... רגש חסר
מילים.
זה אפילו לא רגש, זאת פשוט תחושה, הרבה יותר עצומה מסכין בלב.
זה להרגיש שחלום, שתקווה, לדעת - שמשהו שכל-כך רציתי להאמין
בו.. לא יקרה.

"...ואיך השעות נהפכו לימים ושנים.
הרבה התחלפו לי בראש, אבל רק את נשארת בלב.
אני צועק, נו תשמעי אותי
את השירים שנכתבו בגללך.
אני לא נושם כשאת לא שלי,
ויש כאב שבא חוזר והולך,
אני נלחם, אני כואב בשבילך..."

אני מתחילה לבכות.
כל-כך הרבה זמן עבר, אנשים שחשבתי שאני לא אצליח להסתדר
בלעדיהם שבוע...
כבר שבועות ואף חודשים לא חלק מחיי.
אנשים נכנסים ויוצאים נכנסים ויוצאים מליבי, בקצב מסחרר,
ועדיין עד כמה שאני בן אדם של להכיר אנשים חדשים ולהתחבר
במהרה,
אין לי חבר/ה הכי הכי טוב/ה. רק חברים טובים. וגם הם לא יודעים
עליי הכל.
כל אחד חלק אחר ממני. צד אחר.
השירים שפעם כתבתי, והשירים שהיום אני כותבת, הם לא אותם
השירים.
הם לא על אותם הנושאים. עדיין הכאב מככב והלחן הוא בערך אותו
הלחן,
אבל משהו שם אחר. לא מרגיש אותו הדבר. לא הולך בכזאת הקלות. לא
מרגיש כרגיל.
והכאב... אישה חכמה פעם כתבה, שדברים צריכים להיות הדדים.
היא התכוונה בהקשר של קשרים, פעם היא תיצור קשר ופעם אחרים.
אבל אני רוצה לקחת את זה למקום של כאב, בתקווה שאני לא היחידה
שכואב לה,
עד כמה שזה נשמע מגעיל או מרשע.
הכאב שלי כואב, הדמעות שאני השקעתי על אנשים מסויימים, השעות
שישבתי בציפייה-
בתקווה לשיחה, להודעה, למכתב.. ודבר לא הגיע.
ועד שאני אזרתי אומץ, הלכתי וחילקתי לימים כל דבר, ועד שכתבתי
על דף,
ועד שכתבתי את הבית מהשיר ההוא, ועד שכתבתי את השיר, ועד
שסגרתי את המעטה,
ועד שהלכתי, ועד ששמתי בתיבה, ועד שסגרתי את התיבה והלכתי בלב
שלם מבלי להסתובב לאחור...
זה לא הלך בקלות.
בין כל צעד היה הפרש של שעות, ימים. בין כל צעד היה הפרש של
דמעה וחיוך.
בין כל צעד היה הפרש של געגוע וכעס.
זה לא הלך בקלות בכלל.
ולא עשית עם זה כלום. לא החזרת דבר.
הייתי רוצה לפגוע בך. הייתי רוצה לפגוע בך ולהכאיב לך כל כך
שלא תרצי להתקרב אליי,
ואולי זה מה שעשיתי ואת כרגע מתרחקת. וזה עדיף.
עדיף שתפגעי ותכעסי עליי, עדיף, ככה תתרחקי וככה לי יכאב
פחות.
נראה שבמשך כל הזמן הזה.. הכאבת יותר מאשר גרמת לאושר.
אבל ייאמר שהאושר שהענקת.... הוא יחיד במינו.
ומצד שני, אני מתגעגעת כל כך.
לחיבוק שלך. שלנו. הארוך והחם.   לחיוך ולמבט שלך, איך שיכולתי
לבהות בך שעות.
אני מתגעגעת כל כך. גם לכאב.
רק אנשים שחשובים ויקרים לנו כל כך מסוגלים לפגוע בנו כל כך
חזק.
ויש לי חור בלב. ששמור לך. זה המקום שלך.
ואף אחת לא תפסה, ואף אחת לא תופסת, ואף אחת לא תתפוס את המקום
שלך בלב שלי.
גם אם היא תהיה "מישהי טובה יותר". את מבינה?

נזכרת איך שפעם אמרתי שבן אדם מאושר הוא אחד למרות כל הדברים
הרעים והעצובים,
שמח ממה שיש לו. ומהמיקום העכשווי שלו.
ושעדיף קומץ של חברים טובים, מאשר רבים שקריים.
אני עדיין מאמינה בשני המשפטיים האלה,
רק חבל שלא נאבקתי לשמור על הדברים השמחים, והחברים הטובים
שהיו בחיי.
למרות שאני יודעת שאני לא האשמה היחידה, אני משלמת על כך כל
יום.

איפה אתם היום?