מעולם לא טענתי שאני אמיץ.
תגובותיי מאז ומעולם היו,
מאוחרות.
אך עדיין אני מאמין ש"עדיף לאהוב ולאבד..."

אני רואה אותך, הולכת ומשנה את הגורל שלי,
בחולצתך הפרומה ובגבך השרוט מפינוקים
מתאמצת שלא להתאמץ, רק לא לאבד עניין.
בידיים רועדות אני, דביק וחסר אונים.

בואי נאמר שנפגשנו מעט מוקדם מדי.
או לפחות, שיצאנו מתוך אגדות שונות,
את על סוסך הלבן, רעבה ואני נוחר לצד סלסלת התפוחים.
חיים במראה עמוסת קימורים

הנך יכולה לתקוע את חרבך בסלע, יקירה,
כי העתיד שלך מתעורר.
אך נדמה לי שאת מתעקשת לחיות את חייך,
כנפש, שהרוחות עושים בה כרצונם.

בכדי שאוכל לזרום כנהר פתלתל תחתייך,
יתכן ותצטרכי ללמד אותי דבר או שניים
על עיתוי ועל נשימה.
אז אפרה כל ניר בו תחפצי לדהור

לעת עתה ועד אז, ארצין.
למקרה ותסכימי להתמסר לחושיי
כי את זו, חובשת הכובעים, מבינינו
ועליי, מונחת משקולת האהבה.