אני זוכרת את הפעם הראשונה שצליל החיוג נשמע,
בפעם הראשונה מאז,
אני זוכרת את המתח והציפייה של אם תהיה תשובה בכלל.
ושל מה יקרה אחר כך.

ואז-
את השקט שברה קריאת 'הלו' פשוטה,
בקול אחר ממה שציפיתי,
בקול אחר ממה שרציתי.

ולמרות זאת,
זה קורה לי יותר ממה שאפשר לנחש.
לא פעם מצאתי עצמי מחייגת את אותו רצף מוכר של ספרות,
ומצפה לזעוק 'אבא!' לעבר הקן השני.

ההוא כבר בטח חושב שזו איזה סטוקרית,
שכל פעם משננת לו את אותו משפט של
'אני מצטערת זו כנראה טעות',
ובטח בקרוב הוא כבר יתחיל לזהות את הקול שלי,
שחוזר על עצמו מפעם לפעם.

אבל גם היום,
כשכבר עבר דיי הרבה זמן מאז,
לא קל להבין,
לא קל לשחרר את זה,
או שאולי נכון יותר לומר
שאני לא רוצה עדיין להבין,
שאני מעדיפה לסגל לעצמי את ההמון שסביב כשגרה.

ויום אחד,
כשאהיה מספיק שקטה
אולי אז אני אתחיל לדבר עם עצמי שוב.
אולי אז דברים יחזרו למסלולם.
אולי אז תחזור השלווה.