זו הולכת להיות חתיכת נפילה ארוכה. אני מצטער, אבל זה הדבר הכי
חכם שאני מצליח לחשוב עליו עכשיו. כנראה שזה מה שאמור לעבור לך
בראש, כשאתה באוויר בין הגג של עזריאלי למדרכה של דרך השלום.
רחוק רק משהו כמו כולה 50 מטר מהסוף. הסוף שלי. באמת תהיתי
יותר מידי זמן איך זה יסתיים. בחנתי את מרבית האפשרויות
המקובלות. בדקתי באינטרנט על בליעת מנת יתר של כדורים, שקלתי
לירות לעצמי כדור בראש, או אפילו להניח את הראש על פסי רכבת.
הכל נשמע יותר מידי אמיץ, או כואב, או נתון לסיבוכים - נראה לי
שהרבה יותר מבאס מלמות, זה להתעורר בוקר אחד בבית החולים
ולגלות שניקו לך את הקיבה מכל האקמול ששתית, או שמעכשיו אתה
משותק לכל החיים כי הכדור הוריד לך מהמוח בדיוק את החתיכה
שאחראית על הפעילות המוטורית שלך, ובאורח פלא השאיר את כל
השאר. בחיי, עם חיים כאלה עדיף כבר למות. בעצם, אני כאן
מלכתחילה כי מבחינתי למות זה עדיף. עדיף על כל סוג של חיים.
בעיקר על אלה שלי.

בעצם עכשיו זה כבר בטח 40. והאמת שדווקא עכשיו אני מתחיל קצת
להצטער. על כל מיני דברים, אבל בעיקר על זה שלא הקדשתי מספיק
זמן לעניין הזה של הפרידה. אתם יודעים, טלפונים מאנשים שאני
אוהב - להיפרד מהמשפחה, מהחברים, כאלה דברים. אתם יודעים, זה
די מדהים שרגע לפני שהולכים, אנשים מתמלאים פתאות בתחושות
הנוסטלגיות האלה. כמו החבר'ה במטוס של ה-11 בספטמבר, שהתקשרו
לכל העולם ואחותו כדי להגיד שהם אוהבים. אוהבים את המשפחה, את
בן הזוג והארוסה, את החבר הכי טוב ואת המורה מהיסודי שתמיד
נתנה להם להעתיק. כמה אהבה. כנראה שבפרספקטיבה של "רגע לפני"
הכל נכנס לפרופורציה האמיתית שלו: הדברים הרעים כבר לא כל כך
רעים, והדברים הטובים נהפכים לנהדרים. בגלל שזה מה שנהדר בחיים
האלה, שהכל זמני. והזמניות הזו נותנת לנו כל כך הרבה הזדמנויות
לחוות את הקסם שבפעם הראשונה ובפעם האחרונה של דברים - למשל,
לא תהיה עוד פעם ראשונה בה תקראו את הטקסט הזה, אבל לא משנה
כמה פעמים עוד תחזרו אליו, אחת מהן תהיה לבסוף האחרונה. לא
תהיה לי עוד הזדמנות לראות את דרך אילון סואנת ב-7 וחצי בבוקר
כמו היום, כי היום זו תהיה הפעם האחרונה. זו גם הפעם האחרונה
בה אזכה לנשום אוויר, לשמוע את הרכבת דוהרת על הפסים, או את
השומר בכניסה לעזריאלי מבקש מעובר אורח "לפתוח תיק בבקשה". זו
גם תהיה הפעם האחרונה בה אני קופץ מהקומה ה-49 של בניין כלשהו
לעבר מותי. האמת היא שזו גם הפעם הראשונה שלי.

30 מטר, ככה נראה לי לפחות - האמת שקצת קשה לדעת מלמעלה כמה זה
יוצא בדיוק. ולא הספקתי בכלל להיפרד מליאת, שבטח יושבת עכשיו
ורואה איזו תוכנית ריאליטי מטופשת בטלווזיה - איך היא תמיד
אהבה את הזבל הזה שאני לא הייתי מסוגל לראות. אולי מישהו
שלעולם לא אכיר מניח לה יד על הכתף. אולי. והיא בטח מתכרבלת
איתו עכשיו כמו חתול, בתנוחה העוברית הזו שרק ליאת יודעת
לעשות. שגורמת לך להרגיש כמה היא צריכה אותך, ובו-זמנית מעוררת
בך את הידיעה שאתה, לא פחות מכך, זקוק לה. ליאת היא בדיוק
מהטיפוסים האלה שנכנסים לך ללב בגלל שאיכשהו הם תמיד יודעים
להיות שם במקום הנכון ובזמן הנכון. הקסם שבפעם הראשונה,
זוכרים? אז ליאת היא הראשונה שלי, אבל לא כמו שהייתם מצפים.
הכרנו כששנינו היינו בני 21, והגענו בשלים ומנוסים למערכת
היחסים הזאת. ליאת לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי וגם לא הסקס
הראשון שלי - הכרתי, נגעתי, והייתי עם אחרות לפניה, אבל אף אחת
לא נכנסה לי לנשמה כמו ליאת. היא הייתה הראשונה שזכרתי -
זיכרון של ממש ומתוך שינה - איך היא אוהבת את הקפה שלה, איך
קוראים לכל ארבעת האחים והאחיות שלה, מהם הפרצופים שאני עושה
שגורמים לה לצחוק, ומה היו הסיבות שגרמו לה לבחור בפסיכולוגיה
למרות שההורים שלה לחצו על מחשבים. היא הייתה הראשונה שגרמה לי
לעזוב את העיר ולנסוע לחיות בצפון, לכתוב משם את הסיפורים שלי.
היא הראשונה שגרמה לי לכתוב עליה דמות, שהיא הייתה בעצם ליאת
עצמה. נקייה, בלי להכניס בה שום דבר אחר חוץ מהאהבה הטהורה שלי
אליה. היא גם הראשונה שגרמה לי לדעת שאיתה זה אמיתי, מעבר לכל
מימד של זמן או מקום. וכשהיא רצתה לטוס למזרח לשלושה חודשים לא
היה לי צל של ספק שנישאר ביחד גם כשהיא שם, שנמשיך לאהוב אחד
את השנייה מרחוק. ליאת היא גם הראשונה ששברה לי את הלב.
כשהמיילים הגיעו בתדירות נמוכה יותר, ואחר כך שיחת הטלפון
הנוראה ההיא, שהכירה שם מישהו אחר. לא, הוא לא מקומי, ישראלי
אפילו. והם מטיילים ביחד כבר כמעט חודשיים. כן, היא נשארת שם
עוד, איתו. לא, היא לא יודעת מתי היא תחזור. והיא צריכה ללכת
עכשיו, אז נדבר. צ'או.

20 מטר, אוטוטו זה מגיע, רק קצת סבלנות. תמיד הייתי חסר
סבלנות. נמהר, הכל בשבילי צריך להיות תמיד עכשיו, תמיד מהר מהר
מהר. לא נורא, זה חסר משמעות עכשיו. או לפחות עוד רגע. יהיה לי
שקט - אחרי 25 שנים של רעש בלתי פוסק, נראה לי שהגיע הזמן. אני
חושב שאף אחד מהולכי הרגל עדיין לא שם לב אליי, חוץ מהזקן
התמהוני שקלט אותי עוד באמצע הדרך. תמיד לאנשים זקנים יש
פרספקטיבה כזו. כנראה בגלל כל מה שהם עברו בחיים וכל זה. הם
חכמים יותר, או טיפשים אבל מספיק מנוסים כדי לכפר על זה.
ועכשיו פתאום כבר לא בא לי למהר כל כך, לשום מקום. שיחכו כולם,
מה יש? לאן אתם ממהרים? כבר לרוץ ולשדר בטלוויזיה בנאדם מעוך?
ככה זה בארץ שלנו: אם אתה עוקף בטעות מישהו בצומת, יכולים
לשחוט אותך, ממש פיזית. לא משנה אם אתה איזה פרופסור לפיזיקה
גרעינית או פעיל זכויות אדם. אבל אם איזה אפס עבר במקרה ליד
תחנת אוטובוס שהתפוצצה והתפרק לאלף חתיכות? בין לילה הוא נהפך
לגיבור הלאומי של כולנו, לתמצית הישראליות העכשווית והציונות
הישנה. כל מי שזכה שאיבריו יתפזרו ברחובות ישראל מיד נהפך
לסופר-סטאר, ומייצג לפתע בענוותיו את מהות הקיום שלנו כאן
במדינה המחורבנת הזו. ותגידו לי אתם - איך אפשר להמשיך לחיות
בחברה שמעריכה רק בני אדם מפורקים?

הנה, הגענו ל-10 מטר. כבר רואים מכאן כמו שצריך את המדרכה. זה
בטח יכאב למשהו כמו מאית שנייה, ואז כבר לא. ממש עוד קצת.
ובגלל שיש לנו כל כך מעט זמן, אני אפילו אספר לכם למה החלטתי
לסיים עם כל החרא הזה. זה קצת מסובך, אבל אני אספר לכם את
הסיפור: הלכתי יום אחד בשינקין שבתל אביב עם שקית קניות של
זארה, אחרי שקניתי שם חולצה בשביל החתונה של אחותי ועוד שתי
זוגות מכנסיים לאחיינים שלי, ושקעתי במחשבות. התחלתי לחשוב על
החיים, ועל כל מיני דברים שאני תמיד חושב עליהם כשאני לבד עם
עצמי. דברים כמו - מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ומה יכתבו
עלי בעיתון כשיראיינו אותי, אם יראיינו אותי בכלל, מתישהו ב-"7
ימים" - ואז המחשבות שלי נפסקו ברגע אחד. הם נפסקו כי איזה
אידיוט בטויוטה כסופה חלף תוך חצי שניה מול העיניים שלי ונמרח
עם האוטו שלו על הקיר. והייתה שם אישה אחת די מבוגרת, כנראה
בלי יותר מידי מזל, שנתקעה בין הטויוטה הכסופה שהייתה כולה
מעוותת לבין הקיר. למרות שהיא כנראה הלכה איזה כמה דקות לידי
בכלל לא שמתי לב אליה, ממש התעלמתי, מה שהיה בלתי אפשרי אחרי
שראיתי אותה מקופלת ומדממת. היא מתה במקום. יותר מאוחר בחדשות
שמעתי שקראו לה גילה אלמגור, ממש כמו הכוכבת. רק שהיא הייתה
סתם עוד מישהי רגילה, כזו שמתעלמים ממנה ברחוב - בטח היתה בדרך
הביתה מקניות, או בדרך לאיזו הצגה משעממת בתיאטרון פלצני בתל
אביב - שבתוך שנייה אחת נגמרו לה כל החיים. היא הלכה ממש מטר
מלפני. אם הייתי צועד טיפה יותר מהר, אני זה שהיו מדווחים עליו
בחדשות. מאז, לא הפסקתי לחשוב על מה גילה חשבה רגע לפני
שהטויוטה המחורבנת הזו מחצה אותה על הקיר. אם גם היא חשבה רגע
לפני שמתה על איך זה להיות "מישהי" ומה בדיוק ישאל אותה
המראיין מהעיתון. או אולי היא סתם חשבה מחשבות מפגרות, שנגדעו
פתאום. לא הפסקתי לחשוב שאלה היו יכולות להיות המחשבות שלי,
וכמה הכל בעצם ארעי, ומטופש, וחסר משמעות. וזה עבר לי, עם
הזמן. עד שליאת נפרדה ממני, והוציאה לי את החשק לחיות. באמת
חשבתם שאני אהרוג את עצמי בגלל איזו זקנה? ממש לא. אין סיכוי,
גם אם זו גילה אלמגור.