התעוררתי. הסתכלתי למטה, אני שוכב, עם מכנס טרנינג כחול, חולצת
טי קצרה אפורה. ביד ימין השעון הנאמן שלי(לא הייתי שמאלי), ביד
שמאל צינור אינפוזיה היישר לוריד ואת המחט מכסה דבק רפואי כמו
שיש בארון תרופות. ריח לא מוכר של נפתלין וחומרי ניקוי הצליח
לחדור מבעד לצינון שאפף אותי. מיטה גדולה, עם צינורות ברזל
בצידיה ומצעי בית חולים שמכסים אותה. על הכסא בצמוד ישב
שמוליק, אבא של בעלה של אחותי, יש היגידו חמי, אני חושב לפחות,
נורא מבלבלים הקשרים המשפחתיים האלו. התעוררת? הוא שואל. ואני
ער אז התשובה היא כן וכן אני עונה. במהירות רבה ,שבמבט לאחור
אני באמת יכול להעריך את המהירות, כבר הייתי בדרך החוצה
משם.כנראה שהיה משהו במבט שלי שזירז את הבירוקרטיה האופיינית
לבתי החולים.הוציאו לי את צינור האינפוזיה, שמוליק חתם על כל
מיני טפסים וכבר היינו במכונית.ישבתי קדימה.
התייבשתי, לראשונה בחיי הקצרים מצאתי את עצמי מיובש. כאב ראש,
הקאות, לא הייתי מסוגל לשתות כוס מים , ומותש...הייתי
מותש.משם, נסיעה קצרה, אולי 15 דקות, קצרה מדי לדעתי, והגענו.
הנה אחותי, בעלה, הרבה אנשים... אני לא מכיר אף אחד אבל משום
מה נראה שכולם מכירים אותי, מביטים בי כאילו שנים של היכרות
הובילו אותנו לרגע הזה,אבל שוב כנראה שמשהו במבט שלי גרם להם
להרכין את שלהם. הצטרפתי לאחותי. התחלנו ללכת ,הכל נראה קצת
אפור עם קצת צבע, קצת כמו רשימת שינדלר אבל בלי הילדה שלובשת
את השמלה האדומה. עדיין הולכים, אני אחותי, איזשהו רב וכנראה
שעוד אנשים איתנו. מגיעים לחדר שכמותו עוד לא ראיתי, היכל אבן
, שנראה קצת כמו כיפת האבן מבפנים, לא שהייתי בכיפת האבן אי
פעם אבל אם היו מבקשים ממני לצייר אותה ככה הייתי מצייר. בפנים
מעין שקע ריבועי ברצפה, שבתוכו לוח השוכב בתוך מים. מקום די קר
האמת, לא שהרגשתי קור... על הלוח הייתה מעין דמות, כרוכה
בתכריכים,קשה לזהות שזו דמות. רכנו למטה כולנו, לעבר הדמות,הרב
הוריד קלות את התכריך שכיסה את חלקה העליון של הדמות. הנה
הילדה עם השמלה האדומה.