פיות נפערים לרווחה
רגליים נגררות לאטן על האספלט.
כל אחד חוזר מליל-סדרו שלו
ולכל אחד, סדר אחר לחייו.

פעם, היינו גוררים רגלינו
יחדיו.
דרך הים, בחרבה.

וכל מחשבותינו,
באמת הדרך.

היום, ייפלא הדבר אם זוג רגליים,
הפוסעות זו לצד זו,
מוכוונות לאותה מטרה.
ואם בכלל, לאמת הדרך.

איה נא החירות אשר חרתנו על דגלינו לפני אלפי שנים?
איה האמת בשמה צעדנו?

שלשלאות כבדות כובלות את מחשבותינו
אל
טפלות-החיים.

בליל זה ראוי כי כל אחד יראה עצמו
כאילו הוא יצא ממצרים.

ואני, מפלל שיום אחד
עוד אראה עצמי יוצא.