מעל הסלעים ריחף לו ערפל כבד. בבוקר, מסך היה תלוי מעל כל מה
שהיה ושלא היה ועל דבר לא חס.
בבוקר חורפי, מסך לבן וסמיך כשמיכת פוך מנחמת, נח על עמקים
עתיקים, ערוצים יבשים וצבים זקנים שחיו זמן רב מידי ומילא את
חלליהם ושריונם.
בבוקר חורפי, עננה דמוית צמר גפן רפואי חיטאה ביצות עכורות
בעצם נוכחותה. כיצד משהו כל כך מנותק כערפל יכול לעשות זאת?
שכן לא מדובר בפלג רענן שחלחל את דרכו אליה במשך שנים שרבו מאד
וככל שחלחל כך התחזק עד שמילא את הביצה במים טהורים. כאן הערפל
פשוט כיסה את הביצה ובאורח קסם החליף את מימיה וללא חלחול בוצע
הניקוי.
פלגים מחלחלים כשאגמים מתמלאים יתר על המידה לאחר שמים נופלים
מהשמיים- גשמים נשכחים והבוקר שורר רק הערפל.
הנץ מגחך לעצמו ביוהרה, הוא יודע שכל החיות ששוכנות על הקרקע
ולא מסוגלות לרחף בשמיים לא רואות דבר...
נהנה מיתרונו, הוא מאמץ את עיניו וצופה במתארים מכוסים למחצה
של רכסי הרים. פה ושם מבצבץ לו עץ והוא מדמיין לעצמו יערות עם
נהרות מתפתלים ופסטורליים ומפלים צלולים ומרגיעים. הוא מתפלש
בערפל וחותך אותו בכנפיו, דואה דרכו, נהנה ממנו.
"טרף אחפש אך והיה ולא אמצא, שוב נהניתי מנוף פעילותי. ולפעמים
אמצא ורד."