לא קל לה, אני יודע.
זה לא פשוט לקבל פתאום גבר מגודל לחדר השינה, למטבח, לחיים
בכלל.
היא התרגלה ללבד הזה שלה עם ליאור, דו-קיום חד-הורי על
מי-מנוחות.
לא קל לה, אפילו שאנחנו אוהבים. הנה, גם אני מהסס היכן לשים
חפצים אצלה, ועדיין לא מרגיש שזה "אצלנו". אז היא בטח גם ככה,
כשכל מה שהניחה מימין מונח פתאום משמאל, כשהתכשירים באמבטיה
מתרבים, כשהשירותים עוד יותר תפוסים, כשמפנה עבורי מדפים
בארונות, כשמכינה לי ארוחות. מה פתאום היא מכינה ארוחות
לשלושה, אחרי שנים של שניים. ולא היה לה אפילו על מי להתאמן,
הרי מעולם לא הכניסה לפה מישהו.
אני אוהב את השקט הזה שלה. איך בטבעיות שכזו היא קיבלה אותי,
למרות הקושי להסתגל לחיים משותפים. בכמה שלוה ורוגע יצרה את
השינויים המתבקשים בסדר היום, במיקומים, בקניות, בהרגלים
הקטנים, החל מצפייה בטלויזיה ביחד עם פרטנר שמדבר לה באמצע
התוכנית, דרך המזגן שעכשיו מקפיא אותה... והרדיו המנגן תמיד,
והלהתקלח בקצרה. כן, אפילו מים חמים מהדוד מספיקים פחות,
לשלושה. חמודונת. היא ותרנית, ומשתדלת כל-כך, ואני מקוה שאלמד
לעשות זאת גם. לדרוש פחות, למצוא בעצמי את היכולת להרגיש
שעכשיו אני במקום אחר, בפרק אחר, וששווה לתת יותר. בינתיים זה
הם שעושים מאמץ גדול למעני, ונראה שהם עושים אותו בכיף. לפעמים
אני צוחק לי בלב כשאני רואה במבט של ליאור את התמיהה על האוכל
המוגש. זה בטח לא מה שהיו רגילים פה קודם, אני חושב שהיא מנסה
להתעלות על עצמה, להעשיר, אולי לעשות עלי רושם. אני רואה שהוא
נהנה, שהוא מבסוט מהתפריטים החדשים. הוא לא אומר, אבל הפנים
שלו מגלים שזה לא לגמרי בדיוק מה שהם נהגו לאכול. ואני שמח שזה
בחלקו גם תודות לכסף שלי, הדבר  היחיד שאני יכול עכשיו לתת,
פרט לנוכחותי.
אנחנו משוחחים בארוחות, והוא ממש פתוח, ליאור. מספר על
הראיונות והנסיונות שלו למצוא לו עבודה, על התוכניות שלו למסע,
על החסכון שיצבור בשנה הראשונה ואחר כך ימריא לטיול הגדול. חמד
של נער, אני מתרגש בכל פעם שהוא משתף גם אותי במבט או בהסבר,
כשהוא מדבר בעצם עם אמא שלו. שום דבר הרי לא כמו פעם, עבורו.
פתאום עוד זוג אוזניים, פתאום עוד חשיפה, אולי גם הסתכנות
בקבלת דיעה לא רצויה, ממני. חשבתי אם הוא ירגיש איזו דחייה,
אפילו קלילה, אולי יחשוב "רק שלא יתערב פה עכשיו" או "רק שלא
ידחוף ת'אף גם הוא", אבל עוד לא היה לזה שום ביטוי חיצוני.
נראה כאילו החליט לתת לי הרגשה טובה, לשלב אותי בביתם, לשדר לי
ששום דבר לא חורק לו או חורג לו. או שזה בלי החלטה, בא לו
מאליו, בתחושת קירבה. אולי, הלואי. בחור טוב. גם אני לעצמי
מנסה להפנים את החיים היומיומיים שלהם, את המרכיבים הגדולים
והקטנים, את הניואנסים של יחסיהם ונוהגיהם בבית. לקלוט אותם,
לגלות עליהם דברים חדשים מדי יום. אני באמת שואף לחדור לעולמם.
המעט שידעתי החזיק מרובה עצום. למשל לא תיארתי לעצמי שהוא זה
ששוטף תמיד את הכלים. אבל בטח, אם הוא לא היה מתרגל לעזור לה,
איך היא היתה מצליחה לעבוד כל השנים בשתי משרות. היא היתה
חייבת. לא פיקניק היה להם בשנים הראשונות. מירי לא איפשרה
להגיש להם עזרה, מרוב כעס, ורק אחרי זמן רב מאוד - גובשה קיצבה
קטנה. ואני - אני הייתי סתם שמוק גדול.
אבל עכשיו, כשתפסתי אומץ, כשהתבגרתי סופסוף, כשיצאתי בגלוי
לחיי הנסתרים, אני אומר לעצמי בקול:
קדימה צעד, אבנר. חנה חיכתה לך 22 שנה. וגם ליאורי שמח שאבא
סופסוף בא.