לפעמים קורא לי שבאמצע הלילה אני מתעורר, נע באי נוחות במיטה,
ומתחיל לפעול. מה זה את אומרת לפעול? אז זהו, שלא ממש ברור.
מצד אחד, אני זוכר בבירור שאני עושה דברים. פעולות ממשיות. אין
לי ספק שאדם מהצד היה מוכן להצביע עלי ולהישבע - "הוא בהחלט
עושה משהו".
מצד שני, אני אף פעם לא מצליח להיזכר במה עשיתי.

אני מארגן את הדברים לקראת מחר, שם כל דבר במקום שלו - העיקר
שבבוקר אוכל להתעורר, וישר לצאת אל הדרך. אין זמן להתעכב.

זה מרגיש כאילו אני בחלום, אבל לא. זה מרגיש כאילו אני לא
בחלום, אבל כן. אני מודע לעצמי, אך כמובן שהכל בצורה יחסית.
כלומר, כשאני נמצא בפגישה עם משקיעים וצריך לגייס 20 מיליון $
בשביל הסטארטאפ שלי, אני הרבה יותר מודע לעצמי. וגם חד -
בדיוק מה שחסר לי באמצע הלילה. ברור לי שמי שמסתכל עלי מהצד
באותם רגעים מוכן לשים את כספו על כך ש"הבחור הזה לא הכי חד
כרגע". אבל עדיין, באופן יחסי - אני מודע.

את הנעליים אני דוחף אל תוך הגרביים, את הזבל משאיר בכניסה
לבית שלא אשכח לקחת אותו איתי, ואת הכרית מחביא מתחת למיטה,
שיהיה על מה לשים את הראש כשהולכים לישון.

אני מודה שבילבול זה אחד המאפיינים הבולטים. כלומר, אני אמנם
עושה דברים, אך הכל בצורה מאוד מבולבלת, בצורה לא מאורגנת - אי
אפשר לנהל ככה עסק, ובטח לא משפחה - שאגב אומרים שמשפחה יותר
קשה לנהל מעסק, או אפילו חברה גדולה, אך אני לא ממש יודע - אני
עוד לא שם. באופן יחסי.

מה שמעניין לדעת זה האם העיינים עצומות או פקוחות. כלומר, לא
צריך להיות גאון כדי להסתכל עלי ולהבין שאני משתמש באותו רגע
בעיניים שלי כדי לבחון את המציאות שמסביבי, אך האם מה שאני
חשוב שאני רואה - זה לאן שהעניינים שלי מביטות? או שאולי שמאל
זה בכלל ימין, ולהפך, ולהפך שוב.
מה שנחמד באמצע הלילה זה שלא משנה כמה עייף אתה, כשאתה ער -
אתה ער. וגם אם נראה לך שאתה לא באמת עושה משהו - אתה ועוד
איזה עושה. ולא עושה סתם דברים, אלא דברים שאי אפשר לשכוח -
דברים שמי שהיה יודע עליהם בוודאי היה מתרשם לטובה, אולי אפילו
מפרגן, איזו צ'פחה על הכתף, או בעצם עדיף - לחיצת יד אמיצה.
כזאת שמרמזת שעשית משהו גדול.  
מה שלא ממש נחמד באמצע הלילה, זה שלא משנה כמה עייף אתה, כשאתה
ער - אתה ער.