אני והוא

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהתעוררתי לידו בבוקר, היה לו ריח
קצת מוזר בשילוב של בושם ישן והלילה הקודם. נפגשנו במסיבה אצל
גיא שהוא חבר משותף שלנו- שלי מהצבא ושלו מהלימודים
באוניברסיטה, לבשתי חזייה ותחתונים והוא בתחתונים בלבד, שיער
הגוף הפזור על פני גופו בולט על רקע צבע עורו הלבן מאד, אני לא
רגילה לעור לבן כל כך מהגברים איתם הייתי בדרך כלל. העליתי
בעיני רוחי את הלילה שעבר איך ניגשתי אליו כשעמד עם חבר ליד
הבר, אמרתי לו שהוא נראה לי מוכר והתחלתי סמול- טוק מתחנף
בניסיון להבין מאיפה אנחנו מכירים, שכמובן הסתיים בהכרה הדלוחה
שאנחנו לא מכירים אבל סיכמנו שעכשיו כבר כן.. כמה פרטים משניים
שנזרקו לאוויר זרמו  לנושא שיחה כזה או אחר ולאט לאט היין עשה
את העבודה אצלי והחרמנות והוודקה אצלו. לאט לאט הוא מתעורר
ומסתכל אליי בעיניים נפוחות משינה ואני מרגישה את הצורך לקום
ולהתרחק אולי ממנו ואולי מזירת האירוע הלילי. הוא קם לבסוף
אחרי כמה דקות כשאני כבר הייתי עם הקפה החזק שלי על המרפסת
מסתכלת על הים ונהנית מהבריזה הקרה, זו הדירה שלי אבל אני לא
אסלק אותו החוצה בלי קפה או משהו, הוא אומר בוקר טוב ומחייך
בביישנות, אני עונה בריחוק והוא שואל האם משהו אינו כשורה-
כמובן שאני מגיבה שהכל בסדר אבל כנראה שפני אומרות אחרת כי הוא
מבין את הרמז ומתחיל להתלבש. הוא יוצא ואומר בנימוס "שלום"
ואני בלב חושבת "ולא להתראות" ואז מתחרטת וחושבת שלא היה כל כך
רע איתו, מאוחר יותר כשאני בקפה של לפני הצהריים מורי אומרת
שהכל גם ככה זמני וזה לא כל כך נורא שאני יוצאת עם כאלה גברים,
מורי ואני צמודות מאז שהיינו בנות 6 והלכנו ביחד את כל הדרך עד
היום ותמיד צחקנו שלי קוראים רומי ולה מור ולכן מורי- רק
בתקופה האחרונה גיליתי שגם בעלה קורא לה ככה ואימץ את שם החיבה
שהענקתי לה בכיתה ט, מצד שני גם שהיא אומרת ככה למרות כל השנים
שאנחנו מכירות לא באמת מנחם- הגעגוע הזה לאינטימיות הממושכת
והקרבה למישהו לאורך זמן מכרסם בי כבר תקופה ארוכה כל כך, בעצם
מאז שנפרדתי מינון. פעמים רבות חשבתי שהייתה זו טעות להיפרד
אחרי 4 שנים ביחד במיוחד אחרי שכבר היינו ממש לפני חתונה
והפנים מלאות האכזבה של אבא ואמא אחרי שסיפרתי להם שאני לבד..
למרות כל ההסברים שנתתי למרות שלא באמת הרגשתי צורך- בשנה
האחרונה כבר הרגשתי לבד גם כשהיינו יחד או הויכוחים הבלתי
פוסקים כל זמן שהיינו לא בחברת אנשים- עדיין חשתי את הלב של
אמא נשבר בתוכי ואת החשש של אבא שאני כבר בת 32 ועוד רווקה ומה
יגידו השכנים. אותי מעולם לא עניין מה חושבים עלי השכנים או
הבן המרוח שלהם "רונן" שתמיד התעקש שיקראו לו רוני כי הוא חושב
שזה מגניב יותר, "רוני" מאוהב בי מאז שאני זוכרת אותו וחושב
שיום יבוא וארשה לו להתקרב ונתחתן ונחיה באושר ועושר- אין לו
מושג כמה הוא טועה, "אם לחזור לאתמול בלילה" אני שוב אומרת
למורי ומיד מתחרטת כי לא באמת רציתי לחשוב עליו, "אז מה לגבי
אתמול?" מתעקשת מורי, "באמת שאני כבר לא יודעת מורי קשה לי
לצאת כל פעם ולהתעורר בבוקר עם גבר שרק מת לברוח ממני- אני כל
כך נוראית ומפחידה?", "אוי רומי שלי מה אעשה איתך?" והיא מחבקת
אותי ואני שונאת אותה ואוהבת בו זמנית, מורי היא הרווקה
האולטימטיבית: תל אביבית בנשמתה שגדלה בבאר שבע ורק חיכתה
לשנייה שתוכל לעזוב את הבית והעיר האפורה הדרומית כדי לגור בתל
אביב האפורה אך המרכזית בניגוד אליי שבשמחה הייתי נשארת באיזה
פרבר צדדי רחוק מההמולה, מורי- רזונת ושחומה ושיערה תלתלים
חומים עד מתחת לצוואר שאם הייתי מותחת היו מגיעים עד לאמצע הגב
בקלות- השתלבה בקלות בסצנה התל אביבית על מועדוניה ההומים אך
פרשה ממנה מוקדם מהצפוי לחיי נישואים שגרתיים עם צור הביתי
והשאירה אותי להתמודד עם חיי הרווקות והבליינות הצפופה לבדי
למעט פריצות קצרות שבהן היא יוצאת איתי אך לא באמת איתי. למזלי
עוד לא ילדה ועברה לשלב הבא של חייה להשאיר אותי בכלל ריקה
ועצובה ללא שותפים למסעי הממושך, צור בעלה כוכב הייטק עולה
בשמי הסיליקון המקומיים עובד לעיתים קרובות גם בלילות ולא
מצטרף איתנו ליציאות החפוזות בלילות הקיץ הטחובים. צור מתגנב
מאחורי מורי ומסתיר את עיניה אך היא מזהה את מגעו ומיד נוזפת
בו על הילדותיות: "אוף איתך צורה לך" היא אומרת, והוא בלי
להיעלב מחזיר לה במטבע דומה: "מורה שכמוך".. והם מתנשקים וצור
מתיישב איתנו ושואל לשלומי מחייכת לעברו בתשובה לאקונית שהכל
אחלה, "מתי כבר תסדר לי אחד החברים העשירים שלך?" אני שואלת
וצור צוחק בקול וממשיך בגיחוך "אין לי חברים את כבר יודעת את
זה", "לפחות קולגה שלך" אני מתעקשת, אני יודעת שצור עובד בעיקר
לבד ובאמת אין לו כמעט חברים וכמעט עצוב לי עליו אבל מיד נזכרת
שיש לו את מורי ומקנאת בלב..אחרי שאני נפרדת ממורי וצור
שהולכים בטח לקניות כי צור עשה הרבה כסף בלילה ומורי צריכה עוד
בגדים לאוסף, אני חוזרת למצב הרוח שתקף אותי בבוקר אחרי שהוא
הלך, אני צריכה שקט בתוכי לא מסביבי ועושה החלטה להירשם לסדנה
רוחנית כזו או אחרת שתעזור לי למצוא את שקט החמקמק.

שקט

מורי נוהגת לספר שבפעם הראשונה שנפגשנו אני בכיתי כמו ילדה
קטנה והיא פשוט באה וחיבקה אותי מהצד בלי להתבייש ומאז בעצם
אנחנו ביחד, אני זוכרת את הסיפור הזה קצת שונה: אני זוכרת גן
משחקים שבו אהבתי להשתעשע לא רחוק מהבית של סבתא שגרה בבאר
שבע, היינו נוסעים לשם באוטובוס מס' 9 שלקח אותנו מהעיר העתיקה
ובזמן שאמא הייתה יושבת עם סבתא ושותה תה אני הייתי יוצאת לשחק
בגן לבד, אני זוכרת ששיחקתי זמן רב וכמעט החשיך בחוץ כשלפתע
הרגשתי כאב עז בידי וראיתי קוץ תקוע שבדיעבד הבנתי שהוא עוקץ
בעצם, בהיותי בת 6 בכיתי וזעקתי לעזרה ואמא למרבה הפלא שמעה
ורצה אליי החוצה עם כוס התה עדיין בידה ובלי לדעת עשתה את הדבר
הנכון ביותר לעשותו ושפכה עליי מהתה שכבר היה פושר, לאיטי
נרגעתי מההיסטריה וראיתי אנשים עומדים סביב ומסתכלים עלי
ובאמצע ילדה עם צמות שעמדה מולי וחייכה ולפני שהספקתי להירגע
עד הסוף חיבקה אותי בזריזות וברחה בצחוק מתגלגל, בשבוע שלאחר
מכן פגשתי אותה שוב באותו גן וכבר היינו חברות הכי טובות.
עמדתי ליד מורי בחתונה שלה עם רגליים רועדות ודמעות בעיניים
וחשבתי שאני מאבדת את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים אך בחיבוק
שלאחר שבירת הכוס היא בוכה לי באוזן ש"אני תמיד אהיה שלה ולא
משנה מה יקרה" ואני בוכה לה בחזרה "גם את שלי מתוקה, גם את
שלי", מורי היא כמו האחות שלא הייתה או תהיה לי אף פעם בהיותי
בת יחידה בין אחים גדולים שנשארו מאחור בדרום ביחד עם אמא
לשמור עליה. כשאני מדברת עם אמא פעמיים בשבוע בטלפון בשעה
הקבועה שלנו היא תוהה איך יכול להיות שדווקא אני שתמיד הייתי
צמודה אליה לסינר ברחתי הכי רחוק ממנה, קשה לה לתפוס שלמרות
שאני מתגעגעת אליה ולבית קשה לי לחזור חזרה לדרום החם והיבש
ואולי זה גם הקושי להתרחק ממורי, אפילו בטיול שאחרי הצבא מורי
נסעה להודו ואני אחרי שבועיים נסעתי והצטרפתי כי רציתי לחוות
ביחד איתה, מאז שהכרנו לא נפרדנו ליותר משבועיים. מורי אף פעם
לא תודה בכך אבל גם לה כבר קשה עם הצורך שלי בקרבתה וגם היא
לפעמים מחפשת את הלבד שלה עם צור, בסוף היא תמיד מתקשרת וכועסת
עלי: "למה את לא מתקשרת לספר לי מה שלומך?", "כי אני לא רוצה
להיות המשקולת שלך מורי" אני עונה במגננה, "את לא משקולת מאמי,
בקושי את שוקלת גם ככה יא רבע עוף", "את צריכה ספייס ממני
מורי, גם צור חושב ככה, אפילו אם הוא לא אומר את זה, אני רואה
על הפרצוף שלו שקשה לו שאנחנו קרובות כל כך", "די כבר קנאית
קטנה, את תמיד תהיי שלי מאמי", ואני רק מחייכת לעצמי ונזכרת
בחתונה שלה, "אז מה? קפה בעוד שעה?" היא שוב קוטעת לי את ההזיה
המתוקה של אז, "כן קרציה". האינטרנט לא חבר שלי אבל בו מצאתי
סטודיו שבו עושים איזה סוג של מדיטציה בשילוב לימודי רוחניות
שאמורים לעזור לי למצוא את המרכז הפנימי שלי וללמוד להתרכז
בעיקר שבחיים במקום בטפל ואולי כפועל יוצא גם לכוון אותי אל
השקט שלי, התקשרתי וענתה לי בחורה בקול חרישי שבקושי שמעתי דרך
הטלפון וקבעה לי פגישה עם המדריך הראשי שלהם היום אחרי
הצהריים, כשסיפרתי על כל זה למורי היא אמרה שאלו שטויות ושאף
אחד לא יכול לעזור לי חוץ ממני, אולי היא צודקת ואולי לא אבל
בינתיים אני עומדת בכניסה לסטודיו והדלת האדומה שעליה הכיתוב
סטודיו הודו רק מפחידה אותי ודוחה אותי מהמקום הזה, שום דבר
במקום לא מזכיר לי את הודו: לא ריחות הסבון והניקיון במקום ולא
הקירות הלבנים עם התמונות המשורבטות שתלויות עליו, קול גברי
אסרטיבי נשמע בחלל: "רומי?", "היי", "אני שימי" הוא מציג עצמו,
"אני מנהל את הסטודיו", "נעים מאד" אני עונה- איזה שם זה שימי
למדריך רוחני, "זה השם שנולדתי איתו יקירה" הוא אומר ואני
נבוכה שאמרתי בקול רם בלי לשים לב שברח לי הדיאלוג הפנימי, "לא
צריך להסמיק יקירה, אני רגיל לתגובות כאלה, אז איך הגעת
אלינו?", "מצאתי אתכם באינטרנט, יש לכם הרבה המלצות אבל לא
ראיתי את השם שלך שם", "נכון, אני לא מופיע בפרסומים, האנשים
שאני מדריך הם בדרך כלל מיוחדים יותר, אלה שלא רצים לספר",
"מחמיא, אז מה עושים?", "בואי נתחיל" הוא אומר ומתיישב בפינה
מרוחקת של החדר על כרית לבנה, פתאום אני שמה לב שהוא מהלך לו
יחף בתוך המקום הזה וחושבת חורף עכשיו והרצפה בטח קרח אבל לא
נראה שזה מפריע לו יותר מדי, "הורידי נעליים בבקשה" הוא מבקש
ורק עכשיו אני מודעת לרעש שאני עושה עם העקבים, אני מורידה את
הנעליים, מניחה לא רחוק ממני על יד הקיר הלבן ומתיישבת למולו
על כרית בצבע בהיר לא מוגדר עם פונפונים בפינות, הוא מביט אליי
במבט שקט ומבקש שאשב בכרית אחרת לצידו ולא למולו כדי שלא אביט
ישירות אליו, "אנחנו עומדים לעשות ניסוי קטן, בסדר?", "סבבה"
אני עונה, "אני רוצה שתחשבי על הזכרון הראשון שיש לך אי פעם
בחיים, קחי לך כמה שניות, זה בסדר אם זה לא מגיע מיד וכשהוא חד
בתודעה תתארי לי אותו לאט לאט בסדר?", אני חופרת כמה שניות
בראש ואז מתחילה לתאר: "אני רואה תמונה של אמא שלי", "בת כמה
היא נראית?" הוא שואל, "אני חושבת שהיא צעירה, וגם אני...",
"איך את מרגישה עם הזיכרון הזה? זה זיכרון טוב, לא טוב או
ניטרלי?", "אני חושבת שזה זיכרון טוב, הוא מהילדות המוקדמת
איכשהו אבל, אני לא יודעת למקם אותו", "וזה הזיכרון הראשון שיש
לך מאמא או מהחיים בכלל?", חשבתי שמוזר שהוא אומר אמא ולא אמא
שלך ומיד הסטתי את תשומת הלב בחזרה לחדר, אחרי דקה או שתיים של
שקט אני פוקחת את העיניים ואין אף אחד על ידי, הכרית הלבנה
מונחת אך שימי המדריך אינו בנמצא, אני נשארת בלי הנעליים
ולוקחת אותן בידי והולכת לכיוון היציאה מהסטודיו, שימי מבחין
שאני עומדת לצאת ופונה אליי שוב: "אז את רוצה להשאיר פרטים
שלך?", "איזה פרטים?" אני תוהה, "אני חושב שלמפגש ראשון היית
מצוינת" הוא מצהיר, לרגע אני מהססת ואז מסננת "שלום" כמו קללה
ויוצאת מהסטודיו, בחוץ הרוח מכה על הפנים והעלים הרטובים על
המדרכה בשדרה מתחילים להינתק ולעופף ואני מרגישה כמו בסרט
סיני. המומה קצת מכל הסיטואציה אני מחליטה לקחת את הזמן ולשבת
על הספסל למרות הרוח והקור העז, בדרך לספסל אני מתקשרת לאמא
ומתחילה לבכות תוך כדי שאני מחפשת את השם בשיחות האחרונות, לא
יודעת מה בדיוק קרה באותו מפגש מוזר בסטודיו אבל מאז חזרתי כמה
פעמים לאותו זיכרון וכמעט בכל פעם שחשבתי על כך עלו בי רגשות
מעורבים שמצד אחד אני מתגעגעת לאמא ומצד שני השהייה איתה קשה
לי לפעמים יותר מבלעדיה.

בריאה

הנייד מצלצל וצור בצד השני של הקו: "רומי, תבואי מהר
לאיכילוב", "מה קרה צור?, תירגע בבקשה ותספר לי", "תתקשרי אליי
כשאת שם" הוא שוב חוזר לאקונית ואני מרגישה את הלב שלי דופק
כאילו עוד שנייה העולם שלי מתמוטט עליי ואני קבורה מתחת לאדמה
בלי אוויר, בדרך לבית החולים אני מקבלת טלפון נוסף מאמא של
מורי שלא נותנת לי פרטים נוספים ורק אומרת שהיא בדרך מבאר שבע
ביחד עם אמא שלי גם כן, כשאני מגיעה לאיכילוב במונית ויורדת
בכניסה אני מתקשרת לצור בלחץ והוא עונה ואומר שהכל כבר בסדר
ושאהיה רגועה, "מה בסדר? צור אם תתחיל איתי אני קורעת לך את
הצורה", אני מרגישה שהוא מחייך בלי שיגיד משהו ושואלת שוב: "מה
קרה צור?", הוא מכוון אותי למחלקה ואני נכנסת ולא מאמינה שאני
בכלל נכנסת לשם- תמיד שנאתי בתי חולים- אני ניגשת לקבלה ושואלת
את האחות לחדרה של מורי, "שמעוני מור?" היא תוהה, "כן כן, מורי
שמעוני", "היא בחדר 7", אני שומעת אותה מאחוריי עוד אומרת שזה
מחוץ לשעות הקבלה אבל אני כבר בתוך החדר מחבקת את מורי ודומעת,
לא עניינו אותי בכלל הצינורות שיצאו לה מהידיים ולא עניין אותי
שום דבר מסביב ואף אחד, היינו שם רק אני והיא, היא לוחשת לי
באוזן "שלי" ואני לוחשת לה "נכון, שלי", כשאני מתרחקת קצת אני
מביטה עליה והיא נראית רזה וחלשה כל כך וחסרת אונים ורק אז אני
מתפנה לנסות ולהבין מה בעצם קורה כאן, צור יושב על הכסא מעבר
למיטה של מורי ואומר שמורי נפגעה מרכב שאיבד שליטה ויש לה רגל
שבורה וצלעות סדוקות והיא מאושפזת לשבועות הקרובים, אני דומעת
בשקט ומורי מחייכת אליי ומסתכלת על הרגל שלה בתחבושות הלבנות
ומנסה להרגיע אותי במבט ובחיוך, "לפחות תפסו אותו את הבן זונה
או שהוא ברח?", "הוא בשוק ועבר חקירת משטרה כבר" צור עונה
כאילו שהכל באמת כבר בסדר, אבל הכל לא בסדר אצלי, אני מרגישה
את הצער והזעם עולים בי וכל גופי זועק למה? . כשהאמהות שלנו
מגיעות אנחנו כבר אחרי ההלם וסערת הרגשות וצור ואני מרגיעים
ומספרים את הכל בקולות שקטים ומנסים לייצב את המצב, לבסוף צור
צריך ללכת לעבודה ואני מבקשת ממנו לפני הכל לקחת את אמא שלי
ואמא של מורי אליי לדירה ושילכו לישון, לוקחות לי עוד כמה דקות
להבהיר להן שאין סיכוי ואני נשארת הלילה עם מורי ושילכו לישון
אצלי. "מה אעשה איתך מורי? איך תמיד קורה לך?" אני שואלת בשקט
בלי לחבק הפעם כדי שלא יכאב, "פשוט רציתי קצת זמן לבד איתך"
היא עונה ואני צוחקת ודומעת, "לכי לישון מופרעת" אני אומרת לה
ומכסה ודואגת שהכל במקום, אני ישנה ליד מורי על כיסא עד שבאמצע
הלילה אני מתעוררת ושומעת אותה נאנקת מכאבים אך לא אומרת מילה,
אני קמה והולכת לאחות ומבקשת משככי כאבים אבל כשאני מביאה אותם
למורי היא אומרת "לא, לא מכניסה את הכימיקלים האלה", עברו ככה
לילות כימים ומורי עדיין הייתה מאושפזת וברוב הימים למעט השעות
שבהן הייתי בעבודה או בבית עם החתול לתת לו אוכל או לנקות את
השירותים, בכל שארית הזמן הייתי צמודה למיטה של מורי, דיברנו
שעות על גבי שעות על הכל מהכל. באחת השיחות דיברנו על השיטה
שניסיתי למצוא את השקט שלי בה וכרגיל כשחשבתי על הנושא דמעתי
ומורי שואלת: "למה את בוכה רומי שלי?", "אני לא יודעת, בכל פעם
שאני חושבת על זה אני נזכרת באמא ובך..", היא מזמינה ואני באה
לחיבוק והיא שוב לוחשת לי באוזן: "את שלי, את יודעת נכון?
לתמיד.", ואני נשענת לרגע לאחור ומעכלת את מילותיה, "אני יודעת
אהובה שלי, אני יודעת, אבל את לא תהיי שלי יותר, לא באמת..",
לשנייה היא מופתעת ושואלת: "את יודעת משהו שאני לא?", "אני
יודעת שאת כנראה בדרך להיות אמא ולא סיפרת אפילו לצור, לא חשבת
שאני לא יודעת נכון?", "תיארתי לעצמי שתגלי, בכל זאת את מכירה
אותי הכי טוב", "אבל יש לי עוד משהו לחלוק איתך", אני רואה את
המתח מתפשט על פניה ולאט לאט היא כבר מבינה לבד- קוראת את עיני
ושפתיי בלי שאצטרך לדבר, מין הבנה כזו שיש רק בין שתי נשים
וגבר לעולם לא יבין, "בואי מתוקה שלי", היא שוב מזמינה אותי
לחיבוק ואני שוב מתחילה לדמוע, "אז אין יותר גברים מזדמנים?"
היא שואלת בגסות, "את מרגישה מוכנה להכל כאילו יצאת זה עתה
מסיפור הבריאה?" היא ממשיכה, "די כבר ג'יפה" אני קוטעת ודוחפת
אותה חזרה לכרית, "למה את חייבת להיות קרציה, נדבר על זה כבר
אחרי שתהיי בריאה".