ארבע שנים הייתי חבר שלה, אבל בהפסקות. אישה מטורפת. ברחתי לה
המון פעמים, פחדתי ממנה. ולא תגידי עליה איזה סוטה, היא רופאה
בכירה, מכירים אותה מלא, היא גם בבית חולים וגם בקליניקה שלה,
מלא נתנייתים יודעים מיהי מיכל. חיזרה אחריי רצח, לא סתם אני
אומר לך רצח, פחדתי שהיא תהרוג אותי, ידעתי שבעלה מת באופן
מסתורי שעד היום לא פיענחו. הייתי גם מאוהב וגם משונא בה,
הייתי שולח לה סמסים "טיפשה"-"מכוערת"-"נודניקית תרדי ממני",
ולא היה אכפת לה, ולא נתנה לי ללכת. עד שאמרתי לה שאני רוצה
עוד ילדים ומתכנן לא לשים גומי יותר איתה, וזהו, נעלמה, ברוך
השם. בניתי את זה יפה, שיהיה אמין, התחלתי חודשים לפני זה
להתלהב מכל תינוק ברחוב, לספר לה על נכדים של חברים או על
אחיינים שלי, ופוצי-מוצי, היא נפלה יופי בפח הזה. סיוט היו
היחסים שלנו. שוב נפרדנו ושוב חזרנו, וכל הזמן הייתי גם בקשר
עם אחרות, לא יכולתי לבלוע ולא להקיא, מצד אחד מבריקה, מיוחדת,
מצד שני שטן בהתגלמו, רעה, מכשפה כזו, שעוקצת אותך ויורדת עליך
ומזמינה אותך לארוחה רומנטית אצלה ומפתה אותך, ואתה הולך לישון
הרוס אחרי התפרעות, ומת מפחד שבבוקר לא תהיה בעולם הזה בכלל.
אין מה לדבר על נורמליות, אני לא יודע איך לא שמים לב בבית
חולים שהיא קוקו לגמרי, איזה ג'וב בכיר יש לה, כמה אחריות, כמה
חושבים שהיא גאון - וזה נכון, כמה אנשים בידיים שלה עם הבריאות
שלהם, והיא מה-זה אימפולסיבית בחיים האישיים, מה-זה משוגעעעעת,
לא דופקת חשבון, עושה מה בראש מתי בראש, אדם אחר לגמרי, לגמרי.
הכרתי אותה באינטרנט, שלחה לי תמונה, נגנבתי על ההתחלה, מלאך,
ממזרה, יפהפייה. גם אתה נראה לא רע, היא אמרה לי, אני יודע,
התחילה עם ים מחמאות, וחנופה, הייתי שיכור ממנה, ויש לה בגדים
משו-משו, מחו"ל, מתלבשנית כזאת, מגפיים של אלפי שקלים, חצאיות
עור צרות, גוף פצץ, לא ראית דבר כזה. ככה בחלוק בבית חולים עם
משקפיים וזה, לא ממש שמים לב, גם כולם שם סובלים והראש לא
בכיוון, אבל בבית, זה סוריאליסטי, נמרה, אישה טיגריס. ורעה,
מכשפה, אני אומר לך. לא הבאתי שנתיים את הילדים שלי אליה או
אותה אליי כשהם באו, הייתי מבועת, לא ידעתי מה היא מסוגלת
להגיד, אולי סיפורים על סקס, אולי שקרים עליי, אישה אכזרית,
אש, לא ידעתי כמה אני בעצם תחת מתח, הבנתי שזה קשר מופרך, הוא
היה חולני כזה, המשיכה בינינו חיברה, וההתמכרות, ומה אני אגיד
לך הייתי כמו אישה שחוזרת לקבל סטירות מהבעל, היא שלטה בי, לא
ידעתי איך יוצאים. לא גרנו יחד אבל התראינו המון, גם יצאנו
לארוחות במסעדות יקרות, לקולנוע, היא אוהבת סרטים מאוד, היתה
באמצע הלילה אומרת לי בוא נראה  משהו, נקפוץ לוידיומט בשדרה,
או היינו בשלוש-ארבע בלילה פותחים באינטרנט, גם סרטים כחולים,
לא נתנה לי לישון, הייתי צריך למחרת לפהק מול הלקוחות שלי,
סמרטוט הסתובבתי, עייף מת. ככה כל כמה חודשים ניסיתי ללכת
ממנה, והיתה מחזירה אותי עם איזה כאילו בכי, לא יכולה בלעדיך,
תחזור, אתה הכי חשוב לי, אתה חכם, אתה יפה, אני לא אמצא מישהו
כמוך, בוא נעשה חיים יחד, אנחנו מה-זה מתאימים, תראה איזה יחסי
מין יש לנו, ואני מוכנה לעשות לך מה שתגיד, ובקיצור עבדה עלי
כל הזמן וחזרתי עוד פעם ועוד פעם, והייתי שפוט, מוחלט הייתי
שפוט. לא בריא, לא יכולתי לבנות שום קשר אחר ולא להשאר. והיא
שלחה לי תמונות שצילמה ת'צמה בכל מיני פוזות, הייתי מת, פותח
ת'מחשב ורואה מיילים שלה, איזה שש שבע שמונה ברצף, מיכל מיכל
מיכל, כל המסך, הייתי צריך לצוד את האחרים שלא יתפספס לי מייל
חשוב של עבודה או ממישהו אחר או מה, כי לא ראו כלום, המסך מלא
בדואר ממנה, לנשום לא נתנה לי. גם כשלא הייתי אצלה, הייתה אצלי
בנשמה, התנחלה לי בכל מה שעשיתי, אלוהים איזו מופרעת. אישיות
דפוקה, בחיי לא ידעתי איך אני יוצא מזה. והבת שלי ידעה שאני
בקשר עם מישהי, אחרי איזה שנתיים אמרה לי נו אבא, מתי נכיר את
החברה שלך כבר, לא היתה ברירה אז הבאתי אותה כשהם באו, והיא...
 התנהגה כמו ליידי. שקטהההה. מנומסתתתת. עדינהההה. רגועהההה.
לא תאמיני, מטמורפוזה. אין מצב שהיתה איתי לבד ככה... בחיים
לא. הילדים חשבו שהיא זהב, אחרכך אמרו לי אבא, תביא אותה עוד,
בוא נפגש שוב, לך תגיד להם איזו נחש זאת. בכל מקרה לא הפגשתי
אותם איתה הרבה כי לא יצא, גם היא עובדת המון שעות פרטי. וכל
פעם שברחתי ממנה אמרתי לה די, אני לא יכול יותר, לא בנוי, זה
להיות בהיי כל הזמן, את צריכה מישהו כמוך היפראקטיבי וחולה מין
ובולס אוכל גורמה ומתעלל, אני מה אני, רוצה שקט בחיים, לעבוד
ביום וכתף רכה בערב, לא הר געש, אין לי אנרגיה, את כל הזמן
מסובבת אותי, והולכים ובאים ונכנסים ויוצאים ואת ואת ואת, ואני
מה, רגע, שקט, אין לי כוח...
ככה נלחמתי עם עצמי לצאת כבר ממנה, אישה עם כאלה דרישות,
ואגואיסטית והרסנית, ואני גם בפחד שאם אני אלך היא תשלח לי
איזה מכתב נפץ בדואר או תשים לי מטען באוטו, טירוף היה הכל.
ארבע שנים, נסחב ומחפש איך לגמור את זה, כל פעם מכיר מישהי
ברשת, אישה רגילה, ואומר יא אללה, אם מיכל תדע שאני עם האישה
המתוקה הזו היא תהרוג אותה, היא תגיע אליה ותעשה לה איזה נזק,
רחמים הרגשתי, על כל מישהי חדשה שהכרתי. גם לא יכולתי מעצמי
לבנות זוגיות אחרת, וגם פחדתי על כל מסכנה תמימה שלא יודעת מה
מחכה לה מאישה קנאית רכושתנית תובענית שלא נותנת לי ללכת.
ווואווו, איזו סחרחורת נכנסתי, הייתי מקלל ת'יום שפגשתי אותה
בכלל, איך נפלתי בפח הזה, איזה אידיוט, למה לא הסתלקתי כבר
בהתחלה, למה לא הסתלקתי אחרי שנה, למה לא אחרי שלוש, למה לא
אתמול, למה לא היום, כמה עוד, איזה פחדן, איזה חיים, כמו
להסתבך עם משפחת פשע, אין לך סיכוי לצאת חי. ואז הבריק לי הקטע
של הרוצה ילדים, והיא בלעה את זה. מאותו לילה הפסיקה לנג'ס,
נהיה שקט, לא צלצלה, לא ביקשה, לא מיילים, לא מזמינה, לא
פיתויים, שקט, מה שרציתי. התחלתי לנשום, נהיה יום, נהיה לילה,
נהיה זמן לעצמי, נהיו הכרויות עם נשים שפויות, מה שהתקדם
התקדם, מה שלא לא, אבל בלי קשר למיכל, תודה לאל, גמרתי עם התיק
הזה. יצאתי לסרט, להצגה, לבית קפה עם אחרות, נכנסתי למיטה עם
מישהי מהן, היה סבבה, לא חייב כלום לאף אחד, מלך אני. חזר לי
החיוך, חזרה לי הנפש שלי, זה שהיא לא החזירה אותי הפעם, זה היה
מתנה. עשיתי אוכל ולא חשבתי עליה, קראתי ספר ולא חשבתי עליה,
ראיתי טלויזיה ולא חשבתי עליה, נסעתי עם חבר שלי לטיול ולא
חשבתי עליה, הכל נהיה פשוט, יומיומי, בלי בומים, בלי רעש, בלי
קריזות, בלי שעבוד, בלי ג'ננה, אשכרה נחת... נחת. ולא היה חסר
לי מיכל אז לא התעניינתי, ולא שמעתי גם דרך מכרים משותפים כי
גם לא היו לנו מי-יודע-מה, היא בבית חולים שלה עובדת, אני מה
יש לי להגיע לנתניה בכלל, הרי אני נוסע דרומה לעבודה. זהו,
מנוחה ונחלה. חודשיים ככה. מה-זה נדהמתי כשקראתם לי לבוא. פשש,
מה את אומרת! בחיים לא הייתי מנחש שהיא אכולה, מה אני יגיד לך,
לא התנהגה ככה, לא נראתה חולה, לא לקחה טיפולים, הקרנות, כימו,
מה-כימו, לא הייתי מעלה בדעתי בכלל, וואה וואה, רצח, ממש רצח