רד היום וירד הערב. החשיך מוקדם ולא תעז עוד התרחק מקורת ביתה
ומן הספסל שלידו. עצוב לה. ריק חשה היא. לא עשתה הרבה. מאז
עזבה את בית החולים חשה חולשה ובלבול ואיבדה הרבה מעצמאותה.

קשה לחייג בטלפון, להפעיל את הקוד של האינטרקום, לפתוח את
הדלת, להדליק טלוויזיה, להקליד על המחשב.

בצר לה באותו ערב רצתה לקבל פרספקטיבה ניטרלית וצלצלה לער"ן -
עזרה ראשונה נפשית.

סיפרה לאישה מעבר לקו על בעיותיה הרפואיות ועל קוצר ידה
העכשווי לעשות דברים, וזו הקשיבה לה קשב רב ואחר אמרה לה: יש
אילו דברים ששימחו אותך לאחרונה? ואמרה לה: אתמול הצלחתי לשים
לכה על ציפורני רגליי, והיום עלה בידי להתלבש בכוחות עצמי, וגם
קראתי שני עמודים בעיתון, על אף שבספר עדיין לא הצלחתי לקרוא,
למרות שתחת ידי ספר מצוין.

שאלה אותה האישה: ויש איזה דבר שהיית רוצה לעשות עכשיו? ענתה:
הייתי רוצה לנסות לכתוב, אבל קשה לי... אמרה לה: תכתבי לאט-לאט
וכל יום תעשי משהו קטן נוסף, ובסוף היום תהיי גאה על ההישג
החדש.

ועשיתי - ואין גאה ואסירת-תודה ממני!