פעם נורא אהבתי תותים.
היה לי את התות שלי, עסיסי כזה ואדמדם. יש שאמרו שהוא דומה
לי.
אני לא יודעת מה הוא הרגיש, כי אף פעם לא יצא לנו לדבר על זה
באמת, להביע רגשות וכאלה. אבל אני הרגשתי שנתתי לו את מלוא
האהבה. השקיתי אותו ודאגתי לו נורא! שמרתי עליו מכל הזבל שיש
בחוץ והחומרים האסורים שפוגעים בתבואה, למרות שיש צמחים שזה
גורם להם להניב פירות טובים יותר. בילינו המון ביחד, ראו עלינו
שאנחנו מחוברים כמו תותים סיאמיים! (ודומים!!!)
אני בטוחה שהוא העריך את הדאגה שלי, הרי הוא הרעיף עליי בחזרה
המון אהבה. בהתחלה. אחר כך לאט לאט זה נעלם.
אבל כנראה שדאגתי לטפח אותו יותר מדי, שלא שמתי לב שמבפנים הוא
נשאר רקוב.
אם הוא היה נשאר איתי הייתי נותנת לו את העולם בערך. לי הוא לא
אמר כלום. לא נתן הסבר. רק שזו דרך הטבע, אבל לי היה נראה שהוא
עזב לטובת תות אחר.
חבל שתותים מרקיבים.