מרגיש על ספינה טרופה ששוקעת
בתוך ים  של  עצבות, ים גועש
עת עת
אותה השמש, אותו הירח
שעטפו אותי, שנתנו לי להרגיש את המציאות
את הימים חולפים, נעלמו
וכרגע לא זוכר אם אי פעם היו

נכון חשבתי שאני בסדר
אבל לא חשבתי מעולם שאני מלאך
אני יודע, לא הקשבתי לאף עצה מהצוות
כי הייתי בטוח שהדרך שאני רואה,
הדרך שמביאה אותי לאי בודד
היא הדרך הנכונה
אבל טעיתי

עכשיו  כשאני שקוע בתוך הים הזה
שבו הכל חשוך, שבו הזמן לא מוגדר
שבו הכל יכול לקרות, ללא ידיעתך
מודה איבדתי שליטה על מה שקורה בסיפון
מודה מרוב שהייתי שקוע בדרך שלי
לא הסתכלתי על הצוות

לא דאגתי לצרכיו, לא הייתי שם בשבילו כשהיה צריך אותי
ולכן בגד בי, וגרם לספינה לטבוע
ואני מביט סביבי, מרגיש את הספינה שוקעת
ורואה מסביב אנשים.
רק כעס, עצבים, חוסר רגש, עצב
רק את אותם רגשות שכ"כ ניסית, והתאמצתי לא להרגיש...
אני רואה בעיניהם...

עכשיו שקוע עמוק בבוץ
בחוף הים הזה שתמיד שכבתי עליו
תמיד נהגתי ממנו, תמיד היה נעים כשכבתי עליו
אבל הייתי צריך לדעת, שהשמש עלולה לשרוף אותי
ושהים עלול לסחף אותי פנימה ושהחול נהיה גס ככל שהולכים לכיוון
האי הבודד

מודה איבדתי את הכיוון, מודה בהכל
כל מה שיאשימו אותי, בגניבת האונייה
בחטיפת הצוות, אני מודה
לא אכפת לי להודות בכלום
הדבר היחיד שאכפת לי
זה שהאונייה הזאת
אותה אונייה ששקעה
תציף את עצמה,
ותישא אותי אל הדרך הנכונה
אל הים הרגוע והשקט,
אל הים, בו הצוות יגרום לי להרגיש בלתי מנוצח.
בגלל שיש איתי את אותו הצוות הזה שעזר לי להגיע לחוף מבטחים.
שאותו חיפשתי כל החיים...