הייתה לי לאחרונה אהבה גדולה. ללא מצרים. לא בזקן בן שמונים,
גם לא באיזה יפיוף שמור היטב בן ששים-ששים ושתיים. אהבתי הייתה
למישהו אחר, אהבה גדולה, ללא מצרים - כפי שציינתי.

חשתי שמועברת אליי חמימות אין-קץ, שהוא מתחכך בי קלות וכבדות
מתוך קרבה רבה, מתוך עדנה ואהדה - ואהבתי אותו מאוד. הוא לא
היה כאותם 'תרחים' מזדמנים שמחבקים אותך ברחוב בשעה שהם שואלים
לשמך ושוכחים אותו מייד.

הוא היה נאמן, אמין למראה, ועיניו הירוקות נוצצות בברק תם
ואצילי. מימיו לא הרע ולא הזיק - כך דיברו אליי עיניו אומר.

והיינו מתגפפים בקר וערב ואוהבים זה את זה עד כלות. לא שתי
נפשי אפילו לנשיכות קלות שנשכני בשלוש הזדמנויות. אהבתי אליו
הייתה סוחפת וטוטאלית.

עד שערב אחד, יש סוף לסיפור אהבה. התחבקנו, התנשקנו, התחככנו -
ואחרי חמש דקות של התמסרות מוחלטת של אהבתי, חשתי פתאום
באלרגיה וגרדת בכל גופי ונוכחתי שכל אהבתו הייתה שקרית:

חתול האשפתות שבו נתתי את אמוני ולו רחשתי חום - הוא התחכך בי
כדי לפלות את הכינים והפרעושים מפרוותו הנוצצת בברק שקרי!