[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוני סלע-צור
/
להיולד מחדש

הוא פתח את חלונות הרכב ממש ככה עד הסוף, נותן לרוח לחבוט לו
בפנים במהירות 160 קמ"ש , לבלגן לו את השיער ולנער, לנער את
הכל. מבפנים ומבחוץ. הוא הגביר את המוזיקה, יותר ויותר חזק,
נותן לעוצמות ולביטים להדהד לו בראש ולעטוף אותו מכל הכיוונים.
Coldplay? R.E.M?Metalika ? לא זוכר. לא חשוב. למי אכפת. רק
מרגיש. מרגיש את העוצמות עוטפות אותו, חמות, אוהבות, מחבקות
ונותנות לו להרגיש. אחרי כל כך הרבה זמן פשוט להרגיש.
לפני חודש הכל היה אחרת. עוד יום עבודה שגרתי, יושב בקוביה
שלו, מתקתק שורות קוד אינסופיות על המחשב. מקיש את פקודת ההרצה
והצג מודיע FAIL. אוחז את הראש מתוך תסכול, מיואש ועצבני, קר
ומנוכר. איש קטן עם שאיפות קטנות. ואז חבר מציץ לתוך הקוביה
שלו, פולש למרחב הפרטי. רק שיגיד מה הוא רוצה וילך כבר. אין לו
זמן לשיחות נימוסים, אלפי שורות קוד עוד ממתינות להיכתב. והחבר
מחייך, מתנצל, מתלוצץ. כן, לשירי יש חברה, חמודה, תשמח להכיר,
מה אכפת לך, תנסה, כולה ערב, תצאו תשתו משהו, מקסימום... והוא,
עייף מכדי להתנגד, רק שילך כבר, טוב בסדר, כן תודה, אני אתקשר,
די נו, לך כבר, אלפי שורות קוד עוד ממתינות להיכתב.
ועכשיו, הכל כל כך שונה. הוא בילה את כל החיים בטווח הצבעים
שבין אפור בהיר לאפור כהה, ופתאום הוא רואה כחול, ירוק ואדום.
אדום כהה, ואדום בהיר, וגם הגוון הזה איך קוראים לו, אולי זה
ארגמן? והכל בזכותה. איך היא גרמה לו לפקוח את העניים. להתפקח.
להבין שעד עכשיו הוא לא באמת חיי. כן הוא חשב שמה שיש לו זה
חיים, די טובים אפילו, ונוחים. משכורת טובה, ורכב צמוד, ודירה,
אבל עכשיו הוא מבין שזה היה אשליה. הוא אף פעם לא באמת הרגיש.
לא באמת התמסר לחלוטין. נותן לעצמו להישטף בנחשולי מים אדירים
של אהבה. אהבה לאישה, אהבה לספר, אהבה לדג באקווריום, מה זה
משנה?? העיקר להרגיש ולחוות. לתת לעצמך להאבד לחלוטין בתוך
משהו, להסתכן, להשיל את השריון וכל ההגנות ולהיות שם כל כולך,
באמת.
אנשים מסוימים צריכים לחכות לגיל 40 כדי להבין שהם לא באמת
חיו. לו היה מזל והוא גילה את זה עשור קודם. בגיל 30 הוא פוגש
את האישה שמטלטלת לו את החיים. כשהוא ראה אותה לראשונה הוא חשב
שמדובר בעוד קשר בזק שיחזיק מקסימום שבוע. אולי נעשה איזה
סיבוב ונחזור לחיים היציבים והמוכרים. אבל משהו בעניים השחורות
והחודרות, משהו בעור הרך והשחום שלה, ובעיקר, משהו במילים
שאמרה לו, מילים שהיו אמיתיות מכדי שיוכל להתעלם מהן גרמו לו
להסתחרר להישאב ולהישאר.
אבל כמובן שמהרגלים ישנים לא נפתרים כל כך מהר, אז הוא דפק את
זה. היא התקרבה והוא הרחיק אותה. היא נתנה את עצמה והוא נשאר
סגור, לא מדבר, שותק. היא ניסתה וניסתה והוא רק המשיך לחשוב
ולהתלבט, משאיר את עצמו ממרחק בטוח, שחס וחלילה לא יתקרב,
ירגיש, יתאהב, יפול ויכבה.
אבל עכשיו הוא נחוש בדעתו לתקן את המצב. הוא נוסע אליה, והוא
יחזיר אותה ויהי מה. כשתראה את הנחישות והלהט בעיניים שלו, היא
תבין את השינוי שחל בו בשבוע שחלף, מאז הפרידה. שבוע מטלטל שבו
הפך והפך בכל מה שאמרה, כל הדברים שספרה לו על עצמו, דברים
שמעולם לא חשב, לא ידע, ורק עכשיו הוא מבין כמה צדקה.
היא עכשיו ממתינה לו מתחת לבית. הוא התקשר אליה מהדרך וכששמעה
את ההתרגשות בקולו לא יכלה לסרב. כן, היא זיהתה שמתחת לכל
הקליפות מסתתר משהו מיוחד, אבל היא לא האמינה שתוכל באמת לקלף
את כולן בזמן כל כך קצר, להגיע אל השורש, אל המקור הפועם הזה,
הרוטט, המיוזע שממנו הכל מתחיל ובו הכל נגמר. ועכשיו היא עומדת
ומחכה, מתרגשת, מצפה. והנה היא מזהה את הרכב שלו נכנס בסערה
לחנייה. פותחת את הדלת בזהירות, מביטה פנימה בשאלה, והוא
בתחילה רק מחייך, חיוך קטן ומתנצל, אך מהר מאוד החיוך הופך
לצחוק רם, מתגלגל, מתפרע וכובש. והיא לא יכולה לעצור את עצמה
ונסחפת יחד איתו בצחוק פראי ולא מובן. כמו שני מטומטמים הוא
אומר לה, שני מטומטמים ומושך אותה לתוך הרכב בחוזקה.
הם מתחבקים ארוכות והיא שואלת אז מה עכשיו? עכשיו ניסע. הוא
עונה בחזרה. לאן היא מקשה? אני רוצה לעשות משהו פראי, מטורף
הוא אומר לה. משהו שנוגד את כל מה שחשבתי וכל מה שהאמנתי עד
עכשיו. רוצה לעשות משהו שיגרום לי להרגיש עוד יותר חיי ממה
שאני מרגיש עכשיו. אני רוצה לשתות ולרקוד, ולהשתולל ולהשתגע.
אני רוצה לשמוע צבעים ולראות קולות ולא לדעת יותר שום דבר!
אוקיי.. היא מהססת, מנסה עוד לאמוד את השינוי הקיצוני שחל בו
מאז הפגישה האחרונה. יש כמה מקומות שאפשר ללכת אליהם בסביבה.
אבל אני לא יודעת מה פתוח עכשיו... ואז מבזיק בו רעיון נועז -
בואי נלך ל dunjion. מה?! היא מופתעת? אתה רוצה ללכת למועדון
של גייז? אתה, עם כל הדעות הקדומות שלך, והבדיחות? אתה בטוח?
זה אפילו נועז קצת בשבילי. אבל ככל שהוא חושב על זה, זה נראה
לו יותר נכון. כן, בהחלט, זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו, את
הדבר הכי קיצוני והכי רחוק שלא יעז לחשוב עליו בחיים.
והם מגיעים. שומר גברתן עומד בכניסה, מפנה להם את הדרך והם
מנידים לו בראשם. הוא אוחז בזרועה, קצת חושש אבל הנוכחות שלה
נוסכת בו בטחון. הם סורקים את המקום ומתיישבים ליד הבר. היא
מזמינה וויסקי עם קרח בצד, הוא מבקש מהברמן בירה. הוא חייב
להודות שהוא קצת מופתע. המקום לא דומה בכלל למה שהוא דמיון
בראשו. אין פה אווירת סדום ועמורה. לא שניתן להגדיר את המקום
כמהוגן, אבל תחושת ההפקרות לא גדולה מכל בר תל אביב ממוצע.
האמת שהוא קצת מאוכזב, הוא רצה מקום שיוכל לפוצץ בו את כל
האנרגיות והאדרנלין שקיבל ביום ובשבוע האחרון. הוא כבר מתחיל
קצת להיכבות ולהירגע, כשלפתע מבזיקה בראשו מחשבה סוערת וחדשה.
כן, הוא יודע, זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. זה מה שיוכיח לו
שאכן הצליח להתחיל לחיות, שנולד מחדש כמו שהיא אמרה.
אז הוא מתחיל לסרוק במבטו את כל יושבי הבר. היא מרגישה בעקצוץ
שאוחז בו, ונלחצת אליו, קרוב יותר, מרגישה אותו נסער ומביטה בו
בהרבה סקרנות וקצת חשש. והוא, מודע במעורפל לקיומה, בוחר
להתעלם, ורק ממשיך לבחון בעניין כל אחד ואחד מהאנשים בבר,
ששותים, רוקדים, מעשנים וצוחקים. והוא בוחן אותם אחד אחד, עד
שמבטו נעצר ונח עליו.
את הדרך חזרה הביתה הוא ואביו עשו יחד בשתיקה. משתדלים לחמוק
האחד ממבטו של השני כמיטב יכולתם. הוא יודע שהוא לא יפגוש אותה
יותר לעולם אבל למי אכפת. אלפי שורות קוד ממתינות להיכתב מחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לך פרצוף
רדיופוני.

- ווללה? תודה!

(שיחות עם
בלונדינית)


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/9/11 18:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוני סלע-צור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה