משועבדים לכאב ממנו אנחנו מפיקים הנאה
אוהב אותך
ככה כמו שאת
לא בוכה אבל דמעה לעתים צונחת ככה סתם
אני שם כדי לאסוף אותה לשמור אותה לזמנים יבשים.
דמעה סוררת שחורשת על לחי חלקה
דמעה שאוצרת בתוכה לא מעט חמלה
חמלה עצמית שיוצאת משק דמעות גדוש.
היא רצה מוצאת עצמה חורצת שביל
עצמאית נטולת מורא כאילו מנותקת מהכול
מחפשת דמעה אחרת בכדי לשתף.
היא יוצאת מפגינה ואינה מתחשבת בדבר
מבריקה מפיצה אורות לכל עבר ממתינה לתגובה
באותו שביל ממש כאילו להכעיס
יוצאת עוד דמעה כאילו האחות הקטנה
אצה לפנים מגיעה לאחותה הבכירה
היה זה הסכם,הסכם עוד מראש
העיניים דומעות נזכרות אהבה
העין השנייה מפגינה אהדה מוזרה
גם משם נפלה הפעם דמעת ענק אל לחי יבשה
אינך מבין מה קרה רק נזכרת באותה העלמה
מה לי ולדמעות איש גדול מידות חכם נבון מאופק
מה לי ולאותו סימן של חולשה סימן של עצב
איני עצוב איני נדכא איני בוכה
לפתע אתה בוכה רק עבור זיכרון אחד קטן.
זיכרון בו רשומים דברים לא מובנים
ספר בו אין מילים ודפים
נייר אין עליו שורות ומספרים
זיכרון של תמונות חושים וטעמים
הכול חולף משוטט על שביל של דמעה
שזוכרת הכול וטעם מלוח מוסיפה.