הרשו לי לספר על הפעם הראשונה שהזרקתי. זה היה לפני הרבה זמן
והפרטים ניראים מטושטשים בזכרוני...

מעולם לא הזרקתי, תמיד אמרתי שלהזריק זו הרמה הנמוכה ביותר,
לאנשים אבודים, חיים-מתים למחצה. אנשים ללא עתיד, ללא הווה
ועבר לא ברור. את כל זה אמרתי עד שהזרקתי.


אחרי קריז קשה יחסית שעברתי, כמעט חצי יום בלי, השגתי חומר
והחלטתי לנסות משהו חדש. שתבינו, בעולם הזה, אתה לא יכול לגשת
לסתם מישהו ולבקש ממנו ללמד אותך איך מזריקים. מכר, נאמר ידיד
טוב, הסכים לעזור לי במשימה אחרי ששכנעתי אותו שאם הוא לא יראה
לי אני אלך עם מישהו שייקח את החוויה הזו למקום רע. אני אאבד
שליטה ואמצא את עצמי חבולה, אנוסה או מתה חלילה.

הוא הסכים. נשבר לתחנונים והשכנועים שלי.

עליתי הביתה להחליף בגדים, נפרדתי מאימי לכל מקרה, אמרתי לה
שאני אוהבת אותה. לא ידעתי אם אני אשרוד את זה או לא אם אחזור
הביתה אפילו.

קנינו את החומרים הדרושים, הרשו לי לא לפרט, והתקדמנו לכיוון
ביתו. התמקמנו בנוחות על המיטה, ערכנו את השולחן ו...

"זהו, עכשיו רק למצוא וריד" אומר לי חברי.

אני מושיטה באומץ את זרועותי, לבחינה מדוקדקת היכן עדיף לתקוע
את המזרק.

משם אני זוכרת בערפל מוחלט את המתרחש סביבי, תחושה של ריחוף
ואפטיה מוחלטת. אני לא יודעת מי אני ולא אכפת לי.

אני לא חיה, אני רק קיימת. אני זוכרת שמפשיטים אותי ואני לא
ממש רוצה, אני מנסה להתנגד אבל אני חלשה מדי והיכולת שלי לזוז
מוגבלת. הוא לא אונס אתי, הוא גם לא שוכב איתי. משהו בדינמיקה,
באווירה לא בסדר.

הוא לא נוגע בסם, הוא נקי. אני והוא בראש שונה לגמרי ואולי זו
הסיבה.

באיזשהו שלב חזרתי הביתה.

למחרת חשבתי שאני אגמור במיון, הקאתי במשך שעות על גבי שעות.
חשבתי שאני גוססת. ועוד בעבודה!

אני זוכרת שאני נכנסת לתא השירותים בפעם האלף ונרדמת על הרצפה,
נרדמת או מאבדת הכרה, אין לי מושג.

אני יודעת דבר אחד, הגיהינום הוא לא מקום בוער.

אין אף ניצוץ אחד בגיהינום.

הגיהינום קר ואדיש.
הגיהינום הוא בכל תא שירותים שהתעלפתי בו.