"שמע אליקו, אתה לא מסוגל להבין מה זה להישאר בודד. אתה מאבד
אבא, אתה מאבד אמא, אבל כשאתה מאבד את אשתך, זו מכה מתחת
לחגורה שאי אפשר לתאר".
"כן, אני יודע. כשאמי זכרונה לברכה נפטרה, אמרתי כבר ביום
הראשון לשבעה שאסור להשאיר את אבא לבד. מוכרחים למצוא לו
אשה".
"כן, ככה זה בדת היהודית... גם אצל הערבים. אבל אני גבר עצמאי,
יודע לבשל, יודע לעשות קניות וגם לכבס (היא עשתה לי קורס קצר
במהלך המחלה). זה לא התלות, זה משהו שקשור לאיבוד חלק ניכר
מעצמך ולהשאר נכה פגוע עם החלק השני."
"אבא שלי היה תוניסאי, בתוניס כל גבר הוא מלך, אתה יודע מה זה?
גבר לא יודע לעשות שום דבר. אמו מגדלת אותו כנסיך ואשתו
מכתירה אותו למלך. לא מכיר חיים אחרים, רק הוא והכבוד שלו. פעם
אחת אמא שלי הלכה לבקר בחנות של אבי. היא לא מצאה אותו ושאלה
את השותף. "אני אגיד לך", הוא אמר, "הוא שם בפנים במחסן, דופק
לקוחה". היא נכנסה למחסן ומצאה אותו... עשתה לו סצנה לכפרות
ועזבה את הבית. הלכה להוריה. כשאבא שלה נכנס הביתה ושמע את
הסיפור, התרגז ואמר, "תחזרי מיד הביתה לבעלך. שלא תעיזי להישאר
כאן" והיא חזרה על ארבע".
"שמעתי שהאבא בתוניס גם עשה לבניו טקס חניכה ברובע הזונות".
"לא. זה לא האבא. זה האח שלו, דוד שלנו שלקח אותנו הבנים, כל
אחד בתורו, לפני העליה לתורה בבר מצוה - לביקור חובה אצל
הזונות. אני זוכר מצויין, זה לא פשוט לילד בן 13 לעבור חוויה
כזו, אבל יצאתי גבר. אז באמת לא עברו 30 ימים מן האבל והוא מצא
לו מישהי מרמלה. לא היו לה ילדים ונראה היה שהם מסתדרים
מצויין. ואז יום אחד הוא מצלצל לאחי הגדול ואומר לו, תגיד
לאחותך שתבוא לקחת אותי. למה? מה קרה? היא קיללה אותה ואני לא
מוכן שיקללו את הילדים שלי. מה קיללה? היתה אומרת לה תקחי אותו
לבדיקות פה ולבדיקות שם... אי אפשר לבוא מבאר שבע כל הזמן
לרמלה, לעזוב את הבעל את העבודה והילדים. אמר לו אחי, טוב
תבוא אצלי והביא אותו לדירה שלו ברחוב מצדה. אחרי חודש הוא
מצלצל לאחותי - בואי קחי אותי, אשתו של אחיך מכשפה. מה אני
אגיד לך, היא היתה דוקא אישה נהדרת וטיפלה באבי נהדר, אבל היתה
מסוכסכת עם בעלה בגלל הבנות שלהם. היתה מאשימה את בעלה שהוא
מוותר לבנות בגלל שהוא דופק אותן. את זה אבא שלי לא היה מוכן
לשמוע מהכלה שלו. הוא לא יישאר אצלה אפילו יום. אז הוא עבר
לגור אצל אחותי במיתר. אבל מה, לא היה לא עם מי לדבר. יוצא
לרחוב - נאדה, אין נפש חיה. רק כמה חמורים שברחו מחורה ונערים
מדהריה שמחפשים עבודה בגינון. אין עם מי לדבר. חזר לרמלה אל
האשה הזאת. נשאר אצלה כמעט שנה, עד שהתחילו המחלות והבדיקות.
בבדיקה האחרונה הוא נשאר בבית חולים שבועיים ואז צלצלה האישה
שהכל בסדר ואפשר לקחת אותו הביתה. כשאחותי באה לקחת אותו הוא
כבר היה על אלונקה. אבא של אשתי היה ידיד נפש שלו, עוד לפני
שהיכרנו. כשבאתי לספר לו על אבא, הוא אמר לי "יקברו אותי
לפניו". וככה זה היה. הוא היה צעיר ממנו בעשר שנים וקברו את
שניהם באותו יום. אסון גדול, שלא נדע".
"כן, משפחה שכולה זה כמו בית בן עשרות שנים שבולדוזר פגע באחת
מפינותיו".
|
