קנינו לנכד ספר על דובים ודובונים. כשהקראנו לו את הסיפור, הוא
שאל על "היער השחור". ואז אני אומר לו בבושה: "האמת, ביער
השחור עדיין לא היינו!".

"אבל", עונה הילד, "סבא של אופיר הצטלם עם יענים. וסבא וסבתא
של לירון הביאו לו תמונה שלהם עם פינגווינים. ולימור, יש לה
תמונה של סבא עם אריה!".

כאן התרגזתי.

"תשמע, צוציק! סבא של לימור, אני הייתי המם-כף שלו. הוא הגיע
למקום ראשון באליפות הפחדנות! רק מה? אז הוא היה פחדן קטן.
עכשיו הוא פחדן גדול!".

"ש... ש...", הרגיעה אותי אשתי, "הילד יקבל טראומה ממך!".

הילד היה מאוכזב. לרעייתי נהיו דמעות בעיניים. בו ברגע החלטנו
לנסוע ליער השחור, להצטלם עם דובים ואת התמונה נתלה בחדר של
הנכד.

הלכנו אל ענת שמסדרת לנו את הטיסות. ענת אומרת ש"היער השחור
מתחיל ברומניה, נמשך לגרמניה ולשוויץ...". הפסקנו אותה ושאלנו
איפה היער הכי שחור. היא הכניסה את העיפרון לפה והתחילה לדפדף
במחשב. כשראינו מסך ממש שחור, אמרנו לה: "זה בשבילנו!".

"זה השוורצוולד", אמרה, "וזה בגרמניה!".

"אין דבר", ענינו, "בשביל הנכד זה בסדר!".

"אתם רוצים לנהוג לבד, או במאורגן?", שאלה.

"למה?"

"כי בגרמניה יש באן, אלה כבישים שנוסעים בהם על מאה וחמישים
ויותר".

עניתי לה שאנחנו גרים בוויצמן.

"נו, אז מה?", היא שואלת.

"לידיעתך! ברחוב שלנו מתקיים כל ליל שישי מירוץ מכוניות,
אופנועים וטרקטורונים, שכנגדם ה'באן' הגרמני זה כלום! זה מעצבן
דבר הזה!".

"אם כך, אנא בטובכם התכבדו וסעו בטיול מאורגן", אמרה.

היא נתנה, סליחה, הנפיקה לנו כרטיסים, ומכאן החלו הכנותינו
לנסיעה אל "היער-השחור".

בתוך רשימת הציוד לא שכחנו לרשום שצריך פנס טוב (אם יבוא בלילה
דוב רשע או עם מצב

רוח רע, נסנוור אותו).

"ואם הוא יבוא ביום?", שואלת רעייתי.

כאן לא הייתה לי תשובה. ואז בא אתר וויקיפדיה לעזרתי: הם
כותבים שם שהדובים

השחורים פעילים בעיקר בלילות. ורק בימים בלתי זוגיים.

נרגעתי.

אבל זוגתי ממשיכה: "ואם בכל זאת יבוא דוב ביום?"

"אני לא מבין אותך! בארץ בה כל כך מקפידים על הכללים והחוקים,
מה פתאום שהוא יבוא

ביום? אה?".

במהלך הטיסה התעורר העניין מחדש, כאשר הטייס דיווח שאנחנו טסים
כעת מעל ליער-

השחור.

"סתכלי למטה! את רואה שם דובים?"

"אנ'לא יכולה! השמן ליד החלון מסתיר!".

"אהה!", צעק השמן, "תתביישו לכם לדבר ככה. פרימיטיבים!".

"סליחה!", התנצלה רעייתי, "לא ידעתי שאתה מבין עברית!".

כשירדנו במינכן, אנחנו רואים את השמן לובש גלימה שחורה
וצווארון של כמרים. היה לנו

לא נעים.

אחר כך דהרנו, חבורה שלימה לאוטובוס שחיכה לנו.

נסענו. לא סתם, אלא כמו שנוסעים בכביש הקרוי באן. בעצם כמו
ברחוב וויצמן שהזכרנו, רק

בלי הרעש של האגזוזים. פתאום נהיה חושך. מסתבר שעברנו באיזו
מנהרה רק כדי לחפש

את האור בקצה.

בדרך הסברנו למדריכה שלא הגענו לכאן לעשות קניות ולחרוש את
הארץ הזו, אלא באנו

להצטלם עם דוב שחור, "אבל הכי

שחור!", הדגשנו.

המדריכה, שלפי המימדים שלה די קרובה למשפחת הדובים, הבטיחה לנו
שעם קצת סבלנות

היא תמלא את בקשתנו. "ועכשיו תסלחו לי", אמרה ואחר כך הודיעה
ברמקול שאנחנו

הולכים לראות קתדרלה.

נכנסנו.

ריח של עובש. ברקע מוזיקה נפלאה ממיתרים של נבל ענק.      
   
בהתחלה בא כומר צעיר, שם לכל אחד בפה מין ביסקוויט כזה. רעייתי
הסתכלה ואמרה שזה

יקלקל את הדיאטה שלה. והיא מעדיפה להישאר על בטן ריקה. ואז בא
הכומר רב מימדים,

עם קפישון של שודדים ואומר לנו להצטרף לתור בשורה ארוכה. הוא
בירך את הקהל והושיט

את היד שינשקו לו. אמרנו (בעברית), "מזוזה אנחנו לא מנשקים, אז
שננשק לך את היד?

הצחקת אותנו!".

ואז הוא תופס עצבים, מוריד את הקפישון וצועק (בעברית):"שוב
אתם!".

יצאנו החוצה. הנהג שלנו היה שקוע בעיתון שהיה מלא בפרסומות לחג
המולד הקרב ובא.

הצצנו וראינו שיש שם גם דובים. אבל, לבנים. שאלנו איפה יש
שחורים.

"ביער!", הוא אמר.

ואז רעייתי מתחילה להפעיל עליו לחץ פיזי מתון, עם מעט המילים
שהיא יודעת באידיש,

ואומרת לו שאנחנו מחפשים "שוורצע-בער". הוא מתעצבן ואומר בקול
נחרץ שניתן להבין

ממנו משהו כמו: "יש לי כבר נקע בשכל!", (אם תרגמנו נכון).

על מסלול הטיול אין טעם לדבר, כי מה היה שם בגרמניה, קתדראלה
פה ואיזה ארמון עתיק

שם, וגם שמנו לב שקצת יותר נקי שמה (בגלל הקמצנות הם לא זורקים
דברים לרחוב). חוץ

מזה גילינו שהם לא נדחפים בתור. ממש משונה! וגם, הם כל הזמן
מבקשים  סליחה:  

"דאנקא-שיין, ביטה-שיין!". ממש מעצבן הנימוס הזה, כמו במערכון
ההוא.

אבל כידוע אנחנו בעניין של דובים.

הזכרנו למדריכה בשביל מה באנו לכאן: "גבירתי הנכבדה", אמרתי,
"אנחנו מחפשים דובים.

ולא סתם דובים, אלא שחורים. שחורים אורגינל מהיער-השחור. וכל
זה בשביל מה? בשביל

הנכד שלנו שרוצה הוכחה שאנחנו נפגשנו ממש ממש עם דוב שחור מארץ
הדובים. את

הבנת את זה?"

"דווקא שחור?", היא שואלת.

"דווקא".

"תגידו", היא ממשיכה, "מה תעשו עם הדוב?"

"מז'תומרת? נצטלם איתו ונשים תמונה גדולה במסגרת בחדר שלו.
שיראה ויבין כמה אנחנו

מתאמצים בשבילו".

המדריכה קימטה את המצח ואנחנו יכולנו להבין שהיא מתאמצת לתת
פתרון לבעיה.

פתאום נהיה לה אור בעיניים: "בן כמה הנער?", היא שואלת.

"איזה נער? הוא ילד בן ארבע וחצי".

"אז", היא ממשיכה, "אולי תקנו לו דובי גדול. אני מתכוונת ממש
גדול?"

אשתי, שהיא פרפקציוניסטית (תכונה שהולכת ותופחת מאז שהיא
סבתא), מעקמת את

הפרצוף ואומרת: "הוא כבר לא תינוק! שמעתם?"

בנתיים מרוב דיבורים, כבר ממש החשיך ופיקששנו את התחנת-דלק
הסמוכה, שם חשבנו

ללכת לשירותים. ובגלל שיותר מדי אנשים אמרו למדריכה שקשה
להתאפק, היא הציעה

שנפתור את הבעיה בין עצי היער הסמוך.

ירדנו.

היא הכריזה: "בנים ימינה בנות שמאלה". וכבר כולם נעלמו בין
העצים. (ה"בנים" וה"בנות",

עברו כולם את העשור השישי לפחות). ואז, אז שמענו זעקה גדולה
מתוך היער, ושורה של

בנות רצה בטירוף אל האוטובוס (מצד שמאל) ובמקביל שורה של בנים,
רצים אפילו מהר

יותר (מימין, כמובן). ומתוך העלטה ביער מביטות בנו שתי עיניים
ממצמצות וזוהרות

בצהוב.. ואחר כך שמענו את הצחוק המתגלגל של הדוב שצוחק על כל
הישבנים הלבנים של

הגברות שכרעו בין העצים. ובנתיים והמדריכה צועקת לנהג שיניע
וייסע  כבר. ואז גילינו

שבכלל אין נהג. ומישהו מיהר אל מושב הנהג וניסה לנעול את דלת
האוטובוס, אבל לא היו

מפתחות בסוויץ'. והמדריכה שאלה למי יש במקרה פילפל בתרמיל כי
אומרים שזה מגרש

דובים ומישהי הכריזה שיש לה סנדוויץ' עם גבינה לבנה ופרוסת
גמבה, והמדריכה, בלי לשים

לב, אמרה: "גם זה טוב!", ובאותו רגע מגיעות העיניים הצהובות
אל פתח האוטובוס. ואז

המדריכה מניפה את היד, בתנוחה של זורק הדיסקוס לפחות,  וזורקת
את הסנדוויץ-גבינה-

פילפל אל הדוב. ואני מוציא את המצלמה, שתהיה הוכחה לנכד שלנו
עד כמה חרפנו את

נפשנו בשבילו. אני לוחץ על הכפתור ופתאום נהיה פלאש חזק
ומסנוור וכבר חלפה לי בלב

המחשבה שהיצלתי אוטובוס מלא ישראלים שנקלעו למצוקה ביער השחור.
הנה, גם עכשיו

כשאני מספר, נעמדות לי השערות. בקיצור זה היה הנהג של
האוטובוס. מסונוור לחלוטין. על

הראש זר של חג-המולד עם שני נצנצים, הפרצוף מרוח בגבינת קוטג'
ובצווארון פרוסת

גמבה.

על המתרחש בהמשך, אני מעדיף לא לדבר, כי זה לא לכבוד המטיילים
ולא לכבוד הדובים

השחורים.

נסענו.

בהפסקה הבאה לקחנו הצידה את המדריכה והודענו לה באופן נמרץ שלא
נוכל לשוב

למולדת בידיים ריקות. "אין לנו פנים לשוב עם כלום!", אמרה
רעייתי.

"תגידו!", שאלה המדריכה, "הנכד הוא צעיר, נכון? למה שלא תקנו
לו בובת דובי שחורה?

אה?"

הייתה שתיקה (כלומר, שקענו בהירהורים).

המדריכה אמרה: "נו?"

נהג האוטובוס, שאינו דובר עברית, אמר גם הוא: "נו?" ("נו" זה
בכל השפות). ואחר כך, כל

השמונה עשר נוסעי האוטובוס, אמרו במקהלה: "נו?", עם פרצוף של
תחינה.

נשברנו.

נסענו למינכן, שם לפי השמועה ניתן למצוא בובת-דובי בגודל טבעי
כמעט, שאפשר גם

להצטלם עימה וגם להביא אותה עימנו אל ארץ הקודש. מצאנו אחד
כזה, עם מבט מרושע

בעיניים, וגם אם אתה לוחץ לו על הבטן, הוא משמיע נהימה כזו
מפחידה, שנראה שהנכד

יעשה במכנסיים. אני לוקח את המיפלץ הזה  בידיים ומרגיש שיש לו
נשירה. ובאמת אשתי

מביטה ושואלת:"מה זה?השערות שלך משחירות  פתאום?"

לאורך הדרך אל שדה-התעופה אני יושב מחובק עם הדובי, ומרגיש את
המבטים של הנהגים

בכל רמזור.

אנחנו מגיעים לשדה וממהרים לשריין שתי עגלות, אחת למזוודות
ואחת לדובי.

בדקה התשעים אשתי מגלה שנשאר לה, לצערה, שטר של יורו. היא
עוזבת הכל וממהרת

לבזבז אותו על שקית סוכריות עם סרט סגול.

את השקית היא קושרת על צוואר הדובי.

בבידוק מישמשו את הדובי, לחצו לו על הפופיק, הציצו לו
באוזניים. ואחר כך שואל הבודק:

"בשביל מה זה? ובשביל מי זה?"

ואני לוחש לאשתי:"מה הוא חושב, הבבון זה? שאני משחק בבובות?"

"תסביר לו", היא עונה.

"פור אאור גראנד-סאן. יעאני".

הוא עושה לי פרצוף של סימן שאלה. ואחר כך, כשירד לו האסימון,
הוא עושה עם האצבעות

סימן של קטן ושואל: "קליינע? קליינע?"

אני מנענע בראש, שזה סימן בינלאומי שהבנתי אותו, למרות המבטא.
ואני מוסיף:

פיצקאלע,אונד קליינע. רק שתדע שהנכד שלנו, הוא התוכי של הנפש,
אצלנו!".  (אמרתי ככה

כי אני לא יודע איך אומרים ציפור בגרמנית).

לבסוף עברנו את אנשי המכס הרציניים האלה בשלום, ואנחנו רצים
לתפוס מקום בתור

הארוך. ואז עגלת מזוודות מתנגשת בנו. הדובי נופל לי מהידיים
ומשמיע שאגה מארץ

השאגות. והתור הארוך מתפרק כמו דומינו. וכולם מחפשים מחסה.
וכמה ילדים קטנים בוכים

בפאניקה, בקולות חזקים יותר מן הדוב. ואנשי ביטחון גרמנים,
בתלבושת שחורה, עם

מסכות צמר שחורות ונשק שלוף פורצים פנימה.

והצרחות שלהם מזכירות לנו כמה דברים השייכים להיסטוריה.
ואנחנו עומדים באמצע.

וסביב פזורות הסוכריות (שעלו לנו יורו שלם).

והדובי, מה איתו?

ובכן, הדובי נגרר על ידי הרובוט של האנשים בשחור, שמכריזים
ברמקול: "אכטונג! בומבה!".

ומאוחר יותר, אנחנו רואים דרך הזכוכית, את הרובוט גורר את
הדובי ואחרי דקה מוציא אותו

להורג בירייה, על המסלול. ואז באה רוח גרמנית, מטאטאת את שרידי
הדובי ומעיפה אותם

אל העולם הבא של דובי הצמר.

שבנו למולדת.

בשדה מקבל אותנו הנכד בעיניים נוצצות מתשוקה לדובי השחור.

"איפה הוא?", הוא שואל.

ורעייתי עונה לו: "שמע! סבא תפס דוב ענק. הדוב נאבק איתו. בסוף
סבא הכניס לו נגיחה

כזו, שהדוב ברח".

הנכד עשה פרצוף שכולו פקפוק.

בסוף הוא אומר:"סבא! תתכופף!".

אני מתכופף אליו.

הוא מתבונן בעיון ואומר:"אתה יודע מה? אני באמת רואה פה שערות
שחורות על השערות

הלבנות שלך!".

וכך היצלתי את כבודי.