שנה אחת נשבו רוחות חזקות, שלא ניתן היה בצפת להצית ציגאריה
ברחוב. ונעים-דאלל, ליד דוכן העיתונים שלו, הוא שקורין באסטה,
נאלץ, משך כל הימים, להצית לקהל העוברים ושבים, את הציגאריות
שלהם. וכשמי מן העוברים היה שואל: "אדון דאלל, שמא ברשותו
גפרור?", היה נעים-דאלל גולל אחד העיתונים ועושה הימנו צורת
אוהל, ומצית את הציגאריה, במצית המוזהב, הנוצץ, אותו קיבל ממאן
דהוא. וכיוון שהרוחות העזות היה בהן חשש שיקפחו את פרנסתו
ויתפזרו העיתונים, הכין נעים-דאלל צרור אבנים ליד הדוכן.
והאבנים היו שוהות משך שעות היום על גבי ידיעות ופוליטיקא.
ובלילה מושלכות כצרור ליד הדוכן. והיו האבנים מונחות זו על גב
זו, בצינת הלילה, שחות כביכול זו לזו מענייני דיומא, מלהגות את
כותרות היום. וביום, כשהרוחות מעלעלות את העיתונים, דימו
העוברים ושבים כאילו אותיותיהם פורחות באוויר.
 הרוח העזה, בה פתחנו סיפורנו, גרמה, בעוונותינו הרבים לחילול
השם, שכן הפריחה מגבעות וכיפות, ואחינו בני ישראל עברו על 'דלת
אמות' בגילוי ראש. ולא רק זו, אלא שגם בידרה מלבושים ושמלות,
רחמנא ליצלן, ולא היה מי בקהל הקדושים בצפת, שלא ראה ירכיים
לבנות באותם ימים טרופים. והיו בקהל האברכים שהסתירו עיניהם
בכפות ידיהם, מחמת עינא-בישא, בבחינת 'לפני עיוור לא תיתן
מכשול'. ואחרים לא מנעו עיניהם... ו'די ביזיון וקצף', כדאמרי
אינשי.
ואותה רוח בלתי מצויה, שחוללה בסמטאות ושיבשה אורחות החיים
בקהילת-הקודש-צפת, לא הייתה רוח המביאה בכנפיה מטר, אלא, מאותן
רוחות שיש בהן, רחמנא ליצלן, שמינית שבשמינית, יסוד של כישוף.
 ונעים-דאלל, שכל שמועה מתגנבת תחילה לאוזנו, היה  מקמץ
שפתותיו, מחמת לשון הרע. ומשפשטה השמועה, והלשונות היו
מקשקשות, היה מעמיד דברים על נכוחם, שכן, אזנו כרויה לכל
דיבור, בין לשון נקיה ובין שיחת נשים בטלה. ועל עניין האברך,
יוסף בן משולם, אמר נעים-דאלל: "מצינו כתוב מפורש: 'אל תהא
רוחץ הרבה.. וגומר'... שאילמלא ירד האברך אל המקווה, והעמיד
עצמו בניסיון, לא היה יצר הרע מתעורר. ודי לחכימא.. נמצאנו
למדים, שאין הניקיון אלא תאוותם של נקיי הנפש. ואותו אברך,
יוסף בן משולם, שנכשל, - יצר הרע תקף עליו, בגלל תאוותו
לרחיצת-יתר, שאילמלא רחץ, לא היה מתארע כל אותו עניין עם
הבתולה, בתו של ר' יענקל זייטלבך. אבל מטבע הדברים, אין אחינו
האשכנזים, לדאבון הלב, יודעים כי יסוד ומסד לחינוך הבת הוא
הכלל: כבודה בת מלך, פנימה!".
ונמצא לו, לנעים-דאלל, תנא דמסייע: הרב עאבו, שהיה מקפיד
לרחוץ גופו, ביום חמישי בשבת, ולא עשה כן אלא לשם קבלת השבת,
ולא חלילה לעינוג הנפש. ואילו, האברך דנן, היה מרחץ גופו, לא
עלינו, יום יום. ואף כי כולי עלמא לא פליגי שיש בכך משום ביטול
תורה, לא כיהה בו אביו, ר' משולם. ובעוונותינו הרבים, היה
האברך, יוסף בן משולם מדיף ריח סבון ובשמים בישיבת "שפתי אמת",
עד שחלשה דעתם של אברכים. ויותר מכך, הייתה אימו הכבודה, מכבסת
בגדי בנה, בכל יום שאין קורין בו בתורה.
ונעים-דאלל, שדבר אינו נעלם מאזניו הכרויות ללהג קהל-הקודש
בצפת, מילא פיו מים. והוא, שנעור עם קריאת השכווי, עיניו ראו,
בבוקר יום אל"ף, טרם תבחין בין תכלת ללבן, דמותו של האברך יוסף
בן משולם, במקלו ותרמילו, מוליך רגליו במעלה הר כנען. ורק
למשולם הזקן גילה נעים-דאלל את הדבר.
והאברך, יוסף בן משולם, כינס רגליו, שינס מתניו, ולאחר יגיעה
רבה מצא מנוחת הנפש בצל אחד העצים. והיה אותו העץ משמש משכן
לציפור אחת שקורין: שוורצע-פייגאלע, שאינה אלא מצאצאי אותו
עורב שפירנס את אליהו-הנביא- זכור -לטוב, במידבר. והייתה אותו
העוף לבוש- שחורים, מהדס לרגלי האברך יוסף בן משולם, ואומר לו
בלשונו: "קרע! קרע!".
ולא היה האברך דנן יודע מה טיבו של העוף. ואותה ציפור, מטבע
ברייתה, חיבת נפש לה לחפצים נוצצים. והאברך, נפשו מורגלת
בהמולת הישיבה, ואילו בכאן, ביער, השקט טורד מנוחתו. ובהמיית
ליבו, עלתה לפניו   תבנית פניה של אותה נערה, בת ר' יענקל
זייטלבך. והשיח את מצוקת נפשו לאותו העוף, השווארצע-פייגאלע:
"הנה", אמר, "הנה הטבעת, שכתוב: "וארשתיך לי'. ואי אני ואי
הנערה שארשתי לי? ואותה נערה, עלובת הנפש, מה יעלה בגורלה,
שעתה
שנגזרה עלי גלות, רחוק אני הימנה? והרי כתוב: יום תעזבה,
יומיים תעזבך?"
ואת הטבעת הסיר מאצבעו וינח למרגלותיו, על אחת האבנים. ואותו
העוף, הזכרנו, חיבה  מרובה לו לחפצים נוצצים. ויחטוף את הטבעת,
ותעופף ביער. והאברך פיזר רגליו בעקבותיו, רץ ומצעק:
"שווארצע-פייגאלע, השיבי לי את שלי!"
והשווארצע-פייגאלע, כידוע, אינו מבין אלא לשונם של ערביים.
וכך, רץ העוף בשמיים, ורץ האברך יוסף בן משולם בינות הסלעים
ואבני המקום, עד שמצאה לה הציפור מנוח לכף רגלה, על מצבת אבן,
ותעמוד.
והאברך, יוסף בן משולם, עמד אף הוא להשיב נפשו. והנה ראו
עיניו כי מצבת האבן היא ציון קיברו של רבי יונתן בן עוזיאל,
זכותו-יגן-עלינו-אמן, המזווג זיווגים. ואמר אותו אברך: "אכן,
אצבע אלוקים היא!"
והשווארצע-פייגאלע, הניחה את טבעת האירוסין מראשותי הקבר, וישא
קולו: "קרע! קרע!".
ולא ידע האברך נפשו משמחה. ויטול את הטבעת על אצבעו, ונפשו שבה
אליו. והיו שם, על ציון הקבר, ספרים. והייתה הרוח מהפכת בהם.
ונפתחה בפניו מסכת סנהדרין, בדף נ"א. והיו האותיות פורחות נגד
עיניו. וראה הבחור כי הכתוב אומר שהנואף עם נערה מאורסה, דין
שניהם בסקילה. ואם נערה מאורסה היא בת כהן, -  היא תישרף והוא
ייחנק!
ונזכר האברך יוסף בן משולם כי המכובד, ר' זייטלבך, עולה לתורה
ראשונה, יען כי כהן הוא....
"ומאידך", הרהר האברך, "וכי מהו שאירע ביני לאותה בתולה? לבד
מאי אילו מילות אהבה?"
"ואם את בית התפילה הזכרנו, ואת קריאת-התורה..", אמר עוד
לנפשו, "הנה, במאי עסקינן באותו בית-אלוקים? בקטנות,
ובפוליטיקא. ושמא תאמר: לשון נקיה ידברו. ולא היא, כי רכיל
ידברו, וארס נחשים על לשונם!".
ואולם, מיד ניחם על מחשבותיו אלה: "לחינם סרה אדבר! דרך העולם
הוא!"
ועלתה בזיכרונו המחלוקת, בבית הכנסת, על דבר השימוש בטבאק,
שכן, מהו הטבאק? עשב המעלה עשן, שעושין מעליו ציגארין, ובעיקר,
ששוחקים הימנו העלים, הדק היטב לאבק, ושואפין אותו בנחיריים,
ויש שאלה אם צורך הוא או הנאת הגוף והנפש. שאם יש בו הנאה,
אסור הוא בט' באב משום התענית. וכבר כתב הרמב"ם: המתעטש
בתפילתו, אם לרצונו, הרי זה מגונה. ואותן ששאלו, אמרו: עשב
שקורין טבאק, שנותנין בשפופרת ומדליקין ושואבין העשן לתוך פיהם
וחוזרין ופולטין אותו, צריך עיון, שכן הגוף נהנה, ויש השבעים
מן העשן כאילו אכלו ושתו. ואחרים אומרים, כיוון שפולט את העשן
ואינו בולעו, אינו דומה לאוכל, ואין מברכין עליו ברכת הנהנין.
ועניינים כגון דא, עומדים ברומו של עולם ישיבת "שפתי- אמת",
ושל קהל המתפללים בבית הכנסת. וכבר
נאמר כי העוסקים בכיבשונו של עולם, הם המסד והטפחות, עליהן
עומדים מעשי הבריאה כולם.
ומשעלה הטבאק בדעתו, התחיל האברך, יוסף בן משולם לטפוח על כנף
בגדו, בבקשו אחר הציגאריות. והנה אין מצית, כי נחפז האברך לצאת
את  בית אביו, כפי שנאמר בספר דברים: "כי בחיפזון  יצאת..
וגו'". ונתאוותה נפשו לעשן הציגאריה.
מצית לא מצא. ספר תהילים מצא. ופתחו בפרק נ"א, ויקרא בניגון:
"חנני אלוקים בחסדך... מחה פשעי,...לך לבדך חטאתי...!"
ובא הרוח, מאותן רוחות שהזכרנו בתחילה, ותהפך בעלי הספר.
ואותה העוף השווארצע- פייגאלע, בשומעו את האברך קורא: "אמן!",
ענה אחריו בלשונו: "קרע! קרע!".
והבחור דנן, האברך יוסף בן משולם, שידוע הוא בצניעותו
המופלגה, ולא היה מן העולבים ולא מן הנעלבים, אמר בלבבו:
"הישמר לנפשך מאוד! שמא כל המתארע בכאן, אינו אלא מעשה-שטן?
ואולי אותו שווארצע-פייגאלע אינו אלא תבנית דמותו של
הסיטרא-אחרא? ושמא אין זו אלא אחיזת עיניים?"
ומתוך הרהורים אלה שב והעלה בנפשו תבנית דמותה של הנערה, בתו
של ר' זייטלבך, שאף שמה נעלם ממנו. והתחילו דמעות יורדות
מעיניו. הניח ידיו על האבן, ואת ראשו היגע עליהן, לחיו על צינת
האבן, ועיניו עצומות.  ואותה העוף, השווארצע וגו', עומד היה על
מצבת האבן, היא ציון קיברו שלר'-יונתן-בן
עוזיאל-זכותו-יגן-עלינו. וכבר הזכרנו את חיבתו המשונה של עוף
זה לכל דבר הנוצץ.
וישא העוף, אותו שווארצע וגו' את עיניו, וירא את הדמעות
הנוצצות בסבכי זקנו של האברך, כעין הפיטדה והברקת. ויהדס
ברגליו על מצבת האבן, ועד למראשותי האברך הגיע. ויטה העוף ראשו
על צידו, וישא מקורו כלפי שמיא, וינח על האבן את מציתו של
נעים-דאלל, שהייתה מן החפצים הנוצצים החביבים עליו. ויקרא:
"קרע! קרע!"
ויכר האברך במצית כי מציתו של נעים-דאלל היא, ויאמר:  "אין זאת
כי אם עוף-הגנבים הינך!"
ויקרא השווארצע-פייגאלע בקול מבשר רע: "קרע! קרע!"
ויחרד האברך לנפשו.
ויפתח השם את פי השווארצע-פייגאלע, ויאמר, בלשון בני אדם: "אל
תחת! וכי עוף כמוני ירע לבן תורה? הלא תדע כי לא לשוא הוליכוך
רגליך אל מצבת ציון קיברו של רבי-יונתן-בן-עוזיאל, המזווג
זיווגים! ואין זיווג יפה לו לאדם מישראל, מזיווג של ר'
יונתן-בן-עוזיאל!"
שתק האברך.
"נמצאנו למדים", אמר העוף, "שתפילה על ציון הקבר, אינה באה אלא
לתת לו לאדם מישראל ביטחון כי הזיווג בר קיימא!".
פשפש האברך בכנף בגדו אחר ציגאריה, נטל המצית של נעים-דאלל,
והפיח עשן. בא העשן בנחיריו של אותו העוף והתחיל לזורר.
"לבריאותך!", אמר האברך.
והשוורצע-פייגאלע שב וזורר. ומחמת הרוח נפרדו כנפיו, וראה
האברך כי נוצות אברותיו שרופות באש. ויאמר אליו: "במסכת סוכה,
דף כ"ח, עמוד אלף, כתוב: '..אמרו עליו,  על יונתן בן עוזיאל,
שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה, כל עוף שפורח עליו, מיד נשרף".
והעוף שב וזורר, ואחר פצה מקורו ואמר, בלשון בני אדם, חרישי:
"בשכבר הימים היו קורין אותי: א-ואייסע-פייגאלע..."
ראה האברך שהעוף נעצב על ליבו, אמר לו: ''יש ... שהוא נאה
ולבושו כעור. ויש, הוא כעור ולבושו נאה''.
"יפה דיברת! דבר דבור על אופניו", אמר העוף.
וכיוון שהציגאריה הגיעה עד תומה, נטל האברך ספר מן הספרים על
ציון הקבר.
אמר לו העוף: "כיוון שבשידוכין עסקינן, הב לי טבעתך".
הסיר האברך את הטבעת והניחה בחרטומו של השווארצע-פייגאלע.
והלה, פרש אברותיו ויעופף לדרכו בעקבי הרוח.  ואין אנו יודעין
מתי ישוב מדרכו, שנאמר: "שלושה נפלאו ממני: דרך נשר
בשמים..וגו'".
ואם אין אנו יודעין מתי ישוב, נעזבנו לנפשו ונספר בעלילותיו של
האברך.
והאברך, יוסף בן משולם מהפך בדמיונו בתבנית פניה של הנערה.
וכיוון שבא עצב בלבבו, אמר כי אין טוב לו לאדם אלא תפילה.
ויטול את הסידור, ויאמר את תפילת המנחה. ומשפסע שלוש פסיעות
לאחוריו, ויאמר: "אמן!", נגלתה לעיניו להקת ציפורים קטנה.
והציפורים מצאו מחסה מפני הרוח, תחת קורת גג ציון הקבר.
ועתה, משפנה השווארצע-פייגאלע לדרכו, מה לנו כי נעסוק בו?
ושמא תאמר, בנערה נעסוק. ולא היא. כי הנערה שוכנת כבוד בבית
אביה, הוא ר' יענקל זייטלבך. והאברך, ליד ציון קבר
יונתן-בן--עוזיאל, לא נותירנו לנפשו, בלב המאפליה, שכן, מקום
ציון הקבר מצוי בין הרים, הרחק ממקום יישוב, והוא שקורין
הערביים: וואדי. ויערות סביב. ואדם ובהמה, איין. רק עוף השמיים
וציפורים.
ואותן ציפורים, אם הזכרנו אותן, שמצאו קורת גג בציון הקבר, לא
היו אלא סנוניות. והסנונית,  ציפור קלת כנף ולעולם תקנן בצפת
וסביביה בכתלי הבתים. ומצוא תמצא נקבים באבן. שם איוותה משכן
לה ולפרי בטנה.
ועד ישוב השווארצע-פייגאלע ובפיו הבשורה כי נמסרה הטבעת
לתעודתה, עמד האברך ועלעל בספרים.
ורוח הסערה הייתה הומה סביב ומפריחה שולי אדרתו ופיאות ראשו.
נתכנס האברך בפינת ציון הקבר, ויישב תחתיו ויקרא בנעימה, בספר.
ואותן סנוניות חגו סביבו, מצייצות בלשונן את ניגון-הלימוד של
האברך, יוסף בן משולם. ובמקום חוגת הציפורים שקטה הסופה.
והרוח סבה על צירה ובבית קיברו של
יונתן-בן-עוזיאל-זכותו-יגן-עלינו, לא נגעה לרעה. ונטלה הרוח
עלים כמשים ותעל תמרות אבק. רק ציון הקבר שקט, בלב הסערה. הוא
דמתקרי: 'עין הסערה'. והבחור וניגונו, והספרים והציפורים, שכנו
בטח.
והניגון עולה, כעמוד האש, ומתרומם לעבים וקודח בהם. ואנשים
בקהל הקודש צפת, בלכתם לתפילת ערבית, בסמטאות משולחות הרוח,
נשאו עיניהם לקול החריכה, מעבר להר כנען, ויראו ענן אחד שחור,
ומתכרכמים פניו. ליבו בוער ואיננו אוכל. וקול הבעירה כעין
מאכולת אש. וניגון יוצא הימנו. ואמרו האנשים בליבם: "אין זה
אלא מי מן קהל הענווים נושא תפילה מרה בקבר יונתן-בן-עוזיאל.
לוואי ויבוא זיווגו במהרה".
והזכרנו כי היום נטה לערוב. והבחור קם ממקום שבתו לתפילת
ערבית.
והשווארצע-פייגאלע טרם שב. ויאמר האברך בלבבו: "אין זאת כי אם
הנערה ממאנת לקבל את הטבעת".
וייעצב אל ליבו.
והנערה בה דיברנו, בתו של המכובד ר' זייטלבך, סגורה ומסוגרת
בבית אביה. ואמה הכבודה, רוח'ל-לאה, אינה מניחה אותה להראות
פניה ברבים, מחמת הכלימה, והלשונות הרעות. ולא כיהתה רוח'ל-לאה
בבתה. וידוע ידעה את סיבת הדברים. ואולם אנו, אל לנו לעסוק
בדברים שהם מעבר לבינתנו. שכן, חוששין אנו מאש חמתה של
רוח'ל-לאה, שאשה זעומת מבט היא, וציפרניה מושחזות לעקור עיני
אנשים. וארס על לשונה, ואשה מרת נפש היא.  על כן, לא נשים
נפשנו בכפינו לגלות סודותיה הכמוסים עמה. שאם ניתן דרור
ללשוננו, הרי תיהום קהילת הקודש צפת כולה. ואין בכל הקרת, נפש
חיה היודעת את הסוד, לבד מרוח'ל-לאה, ובעלה, הנכבד ר' זייטלבך.
ואף עתה, שאנו מגלגלין בעניין, יש בכך משום סכנת הנפש, רחמנא
לצלן.  ושורש אותו סוד עלום, שאין את נפשנו לדון בו, צפון
בלידתה של אותה הנערה אשר שבתה את ליבו של האברך, יוסף בן
משולם. ואין אנו יודעים היאך ולמה נטל רגליו וגזר על עצמו
גלות.  וכשם שאין מזכירין בבית המת את התלוי, כך הס מלהזכיר את
דבר מות הבן הבכור, יוצא ירך ר' יענקל זייטלבך. ואותו רך-נולד,
הלך לעולמו במגיפה ההיא, הארורה. וכל הוולדות שניסתה רוח'ל-לאה
להעמיד, לא הוציאו יומם. ודבר התאווה לפרי-בטן נודע ברבים:
"אני, אי אפשי, אלא בבת! רק בת!"  ותאווה משונה זו, שעה שכל
אחד מישראל מתאווה לבן זכר, היתה לצנינים בקהל הקודש צפת.
ואלמלא תרומותיו ונדריו הנדיבים של ר' יענקל זייטלבך לבית
הכנסת, וודאי היה הדבר נותן פתחון פה למקטרגים, בריש גלי.
ועוד, כלה ונחרצה מעם ר' זייטלבך ורעייתו הכבודה, להדיר רגליהם
מבית-החולים של קהילת הקודש. ולא נזדקקו לא לאפותיקי ולא
למיילדות. ואומרים, אף כי אין רגליים לדבר, כי פרי בטנה של
רוח'ל-לאה ראה אורו של עולם בבית החולים האיטלקי בחיפה, רחמנא
ליצלן...
ודברים משונים הרבה נכרכו בזו, בתם של ר' יענקל זייטלבך
ורוח'ל-לאה: בחברת בנות גילה לא תחד. לעולם לא תצא בגפה. אפילו
יציאות של כלום, לשוק, או דברי סידקית שלא לומר פרקמטיא. ושיח
ושיג אין לה, לנערה, עם איש. שכן, חזקו עליה דברי אמה: "בל
תשיחי עם איש לעולם!"
ואותה עלובת נפש, איש לא ידע צליל קולה. ואף תבנית פניה עלומה
הייתה, שבשעה שהייתה מתלווה לאמה זעופת הפנים, היו האנשים
מתפרדים ומתרחקים הימנה. ולא היה ר' יענקל זייטלבך מבקש מעולם,
בקריאת התורה, לעשות לשמה "מי שבירך". וכך לא היו יודעין בקהל
את שמה. וכיוון שלא נתברך למצער בקב אחד של שיחה, נמנעו הקהל
ממנו. ולשונות רעות מקשקשות שאף כי הנערה אינה נוקפת אצבע
בביתה, ואין עול מוטל עליה, תבנית כתפיה ודרך הילוכה משווין לה
צורת גוף של זכר. ולא רק זאת, אלא של אלה המתעסקין בגימנסטיקע,
לא עלינו. ויש המלעיזין על אותה אומללה, ואומרים כי קולה קול
מעובה, כשל הפועלים בשוק. אולם  בדברים אלה לא נעסיק את הקורא.
שכן הקורא כבר יודע שאין נערה זו פוצה פיה בציבור, ומה להן,
למלעיזים כי יאמרו כדברים האלה.
והמתונים  בדעתם, משיבין להם כי אין לבני הזוג זייטלבך אלא
לשמוח בבתם יחידתם, תהא צורתה ותבניתה אשר תהא: "וכי להשתדך בה
אתם אומרים?"
ועניין זה של שידוך היה בעיתו, שכן, לפי מניין הלשונות
המקשקשות, הגיעה הנערה לפרקה. ורצה היושב במרומים כי שעה
שהתחילו לדבר בנערה נכבדות, אירע אותו מקרה רע במקווה. ואם
אמרנו כי זעופת פנים היתה רוח'ל-לאה, לא אמרנו אלא מיעוטן של
"תשבחות". עתה, משנתרחשו הדברים כפי שהתרחשו, הפך פיה לאש
לוהבת. וכל החרד לנפשו, בלע לשונו למראיה. ולוא היינו יודעים
לשון עם זר, אומרים היינו כי הדרקון היורק אש, שומר על הגוזל,
הוא הנערה. אלא שאין אנו אומרים כדברים האלה, שכן כבר הזכרנו
כי לשון עם זר אינה שגורה בפינו, ואין אנו יודעים מה טיבו של
דרקון. ולא דייקנו בדברינו, שהרי אין חילוק על כך שהדרקון חיה
הוא. וחיה טמאה. ושוב, יש חילוק אם טמאה היא שאינה מפרסת פרסה,
ואם סנפיר לה או קשקשת. והנה הכברנו מילין בעניני טומאה
וגילגלנו בסוגיות שאינן נהירות לנו. ולשם מה ברא הקדוש ברוך
הוא בעולמו חכמים ורבנים ו'כלי קודש', ולהבדיל אלף הבדלות:
דוקטורים, שכל מעייניהם בספרים הללו המלאים תמונות וציורין
וטומאות אחרות. ואין אדם מישראל מוצא בהן ידיו ורגליו. ובאמת
מוטב לו לאדם שירחיק נפשו מהן. ולא היינו מזכירין אותו הדרקון
הטמא, אילמלא שיווינו בנפשנו את רוח'ל-לאה לאותו הדרקון. ואם
חטאנו בלשוננו, הרי יבוא יום הכיפורים ויכפר לנו על עוונותינו.
ואם עוונותינו הותרו לנו, ואין כאן חשש לשון הרע, שרי לנו לומר
כי לשונה של רוח'ל-לאה היא כחרב המתהפכת בפיה. וארס נחשים על
לשונה. ואותה חיה טמאה, הדרקון, אינו אלא שה תמים, אם היה בא
במחיצתה. ואולם כבר הודענו לקורא שאין את נפשנו להלאותו
בעניינים כגון אלה. כי הקורא, אם אינו נמנה על קהילת הקודש
צפת, לא תיקרה על דרכו אותה מכשפה, שאם תפתח את פיה, תצילנה
אוזניים. ומדוע ירדה אותה בתולה, בתו של ר' יענקל זייטלבך אל
המקווה? אין יודע. שהרי אימתי תרד נערה אל המקווה? ביום חופתה!
וכי מוליך ר' יענקל זייטלבך את בתו לחופה? ואם אין הוא מוליך
אותה, מה סיבה היתה לאותה נערה? להיושב במרומים פתרונים.
והנה יראה הקורא, עין בעין, היאך העיסוק בטומאה ובלשון הרע,
משיחין דעתו של אדם. שמפני שהרבינו דברים, נותר אותו אברך,
יוסף בן משולם, עת רבה, בציון קברו של יונתן-בן-עוזיאל. והשעה
הייתה שעת חשיכה. ומרוב דיבורים בטלין, גם את
השווארצע--פייגאלע שכחנו. והלה מפרפר באפילת הלילה, קצר רוח,
ממתין עד תום דברינו.
על כן נקצר ונשוב אליהם, שיגעים הם, ולא נאריך בדיבורינו, כי
מה לנו להשיח בר' זייטלבך? וכי מבאי ביתו אנו? ואם תמצי לומר
שברכילות עסקינן, הרי נשיב לך, בנקיטת חפץ: מעולם לא עלה על דל
שפתנו דבר רכיל. וכבר נאמר: "לא תלך רכיל בעמיך.. וגו'". במה
דברים אמורים? בשאין בו אמת. אולם בכאן.. הווא עובדא. אין דבר
מכל שאמרנו, בחזקת שמא! הכל בחזקת וודאי! ואם קטן אמונה הינך,
לך אל הקריה המעטירה צפת, ושאל את נעים-דאלל.
והנה עתה, הארכנו בדברינו, ונסתיימה לה קריאת התורה, ושומא
עלינו לשוב אל בית הכנסת. ורואים אנו  את השמש, ר' שאול-יוסף
הזקן, פורש את המפות ל"קידוש", ואם נמשיך להשיח עמך, לא יהא
מקומנו שמור ליד ה"טיש", הוא שולחן-הקידוש. ושמוע שמענו כי
ב"קידוש" היום יוגש "קיגל" ירושלמי, וכמעט יש משום חילול שבת,
להמונע נפשו מטעם ה"קיגל" הלזה. ואשר לסוף ענינו של האברך,
יוסף בן משולם... מה לך כי תציק ליהודי? וכי הולך רכיל, נקרה
על דרכך?
מה היה סופו? ובכן, לישיבת חברון הלך האברך. ושם למד והקים בית
בישראל. ולא היינו יודעין את סופו אילמלא הביא ר' משולם, אבי
הנער, את נכדו  נרו יאיר, לעליה לתורה, אצלנו בבית הכנסת.
ואותה עלובת נפש, בתו של ר' יענקל זייטלבך, מה עלה בגורלה?
 הנה, וודאי שם הקורא אל ליבו, בעניין השווארצע-פייגאלע,
שקראנוהו פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. ולא היינו יודעים כי
יסוד לדבר ואין אך מקרה הוא. ואם יאמר בלבו כי נתבלבלה עלינו
דעתנו, מחמת ריחו של ה"קיגל" ההולך למרחוק, הרינו להעמידו על
טעותו ויידע כי הדברים לעתים נשגבים מבינתנו, כגון: שהייתה
אותה מכשפה, הכבודה רוח'ל-לאה, מתאווה לפרי בטן. והזכרנו כבר
כי תאוותה לא היתה לפרי בטן ממין זכר. אלא, בבת חשקה נפשה.
והתגלו הדברים ואין בכך סוד. ואם אנו דנין בכך בריש גלי, אות
הוא כי סר מוראה של אותה מכשפה מעלינו. ואותה נערה,
שהשווארצע-פייגאלע, שאינו אלא גילגולו של הסיטרא-אחרא, שידך
לאברך, יוסף בן משולם, השיבה נשמתה לבוראה.
ונעים-דאלל הוא שגלה את אוזני קהל-הקודש-צפת  על מר גורלה
הנורא של אותה נערה. וסיפר נעים-דאלל כי נטלה נפשה בכפה.
הכיצד?
הלוך הלכה אל בית המתים, ונכשלה ברגלה ותיפול אל מערת קבר,
ותישבר מפרקתה. תנוח לה אותה עלובה בשלום על משכבה.
ומדוע הזכרנו את השווארצע-פייגאלע שטעינו וקראנו אותו, מעשה
שטן, הן בלשון נקבה והן בלשון זכר?
שבשעה שנטלו ה'חברא-קדישא' את הגופה לקבורה, נתגלה הסוד, שלא
היתה בתם של ר' יענקל זייטלבך ורעייתו, רוח'ל-לאה, אלא... נער!
אלא שמחמת שנתאוותה אותה מכשפה לבת, הלבישה את הנער בגדי אישה.
וכדאמרי אינשי: "ודי ביזיון וקצף".