התקפלתי לא הייתי מוכנה למכה הבאה שניחתה עליי.
אחזתי בבטן על הרצפה בכדור דומם של כאב, ראש בין הברכיים
המקופלות וכל מה שעבר לי בראש זה שיפסיק ! אבל זה המשיך להגיע.
בעיטה נוספת שלחה צמרמורת לעמוד השדרה שלי והראש התפוצץ
מכאבים.
הרגשתי נוזל חם על הלחיים והבנתי שאני בוכה, אבל לו זה לא
הזיז, הוא המשיך  בשלו, לקח נשימה עמוקה והטיח אותי לעבר הקיר.
נאבקתי בדמעות, רציתי להיות חזקה אבל לא יכולתי להפסיק ולא
יכולתי לגרום לו להפסיק.
הוא הרים אותי, לרגע חשבתי שזה נגמר, המחשבות שלי התחילו לנדוד
לעבר המקלחת, אמבטיה חמה לשחרר את הכאב, כוס יין טובה ופשוט
להיות לבד. עם עצמי. שילך כבר!
אבל אז הרגשתי איך הלב שלי מתרסק, הרגשתי איך אני ניתחת לרצפה,
הכסא נשבר... אהבתי אותו. רציתי להיכנע, אבל לא יצאו לי מילים,
רציתי נחמה אבל לא היה ממי לבקש, חשבתי שאני מזהה אצלו מבט
אוהב, דואג, מבט מתנצל, הוא נראה קצת מבולבל מכל מה שקורה אבל
המבט הזה התחלף בנחישות כאילו זו הייתה משימה שהיה צריך לסיים
במהירות, ורק אצלי הזמן לא זז.
הוא מלמל משהו אבל האוזניים שלי צלצלו ולא הייתי מסוגלת
להקשיב, מה זה חשוב?מה יש לו להגיד בשלב הזה? הוא הרי מכאיב
לי!
הלב שלי דפק במהירות. בתנועה מהירה ניסיתי למחות את הדמעות,
ניסיתי לאמץ את כל מחשבותיי את כל החוזק שלי כדי להפסיק לבכות,
אני לא אוהבת אנשים חלשים!
רציתי להתרומם מהרצפה אבל פחדתי מה ייקרה אם הוא ייראה שאני לא
נסוגה אז המשכתי לשכב שם, לא מעיזה להסתכל עליו, מפחדת מה אני
אגלה. הוא אמר שהוא אוהב אותי ותמיד יאהב למרות הכל, הוא אמר
שהוא מתנצל?! מה זה יעזור עכשיו? הרצפה קרה.
הלב שלי איים להינתק  מבית החזה, יכולתי להרגיש את פעימות הלב
מהדהדות בכל אבריי שמעתי את ההלמויות שמנסות להדביק אחת את
השנייה בקצב מטורף ברקותיי.
זה כואב... כל כך כואב! עוד לא הכרתי כאב כזה בחיי, רשמתי
לפניי בין כל המהלומות שאני גם לא רוצה לחזור למצב הזה אף פעם!
שילך כבר!!


הוא עצר.


העיף בי מבט נוסף לקח את המזוודה שלו ויצא.


היא בטח מחכה למטה , חשבתי לעצמי.


בגלל זה הוא מיהר.


הוא לא יחזור.

נשמתי עמוק, מנסה להסדיר את הנשימה, הפעם לא עוצרת את הדמעות,
אין מי שייראה.


אז ככה מרגישים כשנפרדים, חייכתי לעצמי בעייפות.

מעניין מתי אני אקום מהרצפה?!