"אני בת שלושים ואחת ובתולה." היא צעקה ומייד כיסתה את פיה
בידיה.
"מי אמר את זה? " נשמע קול עצבני
"אני" היא צייצה בשקט וחזרה לכסות על פיה , הוא הסתובב אליה
בחדות והביט בה
"מה פתאום? מה פתאום את בת שלושים ואחת ועדיין בתולה?"
"מה זאת אומרת? " היא הבליטה חזה וקימטה את מצחה "מה לא בסדר
בזה?"  הם עמדו אחד מול השנייה
"מה לא בסדר בזה? " סינן ברשעות "את באמת שואלת?"
"אני לא מתביישת" היא הרגישה את כוחה חוזר אליה וקולה מתעצם
"אין לי בעיה עם זה "
" לך אולי אין בעיה עם זה אבל לכל השאר היקום יש בעיה גדולה
מאוד עם זה "
"אז שהיקום יילך להזדיין"
"סליחה?!" הוא נותר המום מהתעוזה   "מי את חושבת שאת?"
"ומי אתה?"
"אני מה שקובע "
"אתה לא קובע לי "
"זה לא יילך לך אף פעם, אף אחד לא יירצה להיות איתך ואת לא
תוכלי להיות עם אף אחד" לפני שענתה היססה נתנה למשפט האחרון
להדד בראשה עוד מספר שניות לעטוף אותה , היא לקחה נשימה עמוקה
וענתה בקול רם.
"אני שלמה עם מה שאני ואם למישהו זה מפריע...."
"אז שיילך להזדיין?" קטע אותה וצחק. היא עמדה מולו כילדה קטנה
אגרופיה קמוצים לצידי גופה ודמעות עקצו את עיניה הוא הבחין
בכך.
"את עומדת לבכות ילדה קטנה?" צחק שוב.
פניה האדימו וניתן היה להבחין שהיא מתאמצת לעצור את הדמעות
,היא נשכה את שפתה העליונה  ונשימתה כבדה.
"אין עם זה שומדבר רע "
"מה?? תגבירי את הקול אני לא שומע " היא היישרה מבטה חזרה אליו
ואמרה בקול רם יותר " אין עם זה שומדבר רע "
"זה רע מאוד! זה לא אנושי, זה לא טבעי , ככה לא דברים אמורים
להיות, את בת שלושים ואחת למען השם זה רע! רע! רע!..."
"ללאא!" היא צעקה והוא נדם.
היא פקחה את עיניה הוא עמד מולה שפוף, המום היה נדמה כי עוד
רגע יתנפל עליה מבטו יורה חיצי אש שניהם מתנשפים כאילו אחרי
ריצת מרתון ומבטיהם קבועים אחד על השנייה, ממתינים.
דרוכים.
"את אף פעם אבל אף פעם. לא תצליחי" הוא הדגיש כל מילה
"אולי... אולי" אגרופיה רפויים, היא כבר עייפה, רצוצה...
שבורה.
"את לא תצליחי" אמר בעייפות והפנה את גבו אליה "את תתעוררי עוד
כמה שנים באותו המקום."
היא לא ענתה אלא רק התבוננה בו מתרחק.